*פוסט זה קשה לקריאה ומכיל טריגרים לגבי אונס, גילוי עריות והתאבדות*
אמש נודע לי על מותה של מאיה ורד לב. היא התאבדה לפני כמה ימים בפורטוגל, שם חיה בזמן האחרון.
פגשתי אותה לראשונה לפני 4 שנים. היא הייתה צריכה עזרה טכנית בהעלאת הכתבה שערוץ 10 עשו עליה, והורידו מהאתר שלהם כעבור כמה ימים. נסענו לחיפה, עיר הולדתה, ובדרך היא סיפרה לי את סיפורה. חבר שלה נהג, היא ישבה לידו ואני מאחורה. במהלך נסיעה של שעה לחיפה היא הביטה בי בפשטות וסיפרה לי את הדברים הכי נוראיים שאדם יכול לספר, על התעללות מינית קשה בתוך המשפחה. הכתבה של ערוץ 10 מכילה את רוב הפרטים, אני מעדיף לא לחזור עליהם.
המבט שלה היה מהפנט. הקול שלה משתק. כל העולם סביב הרכב הנוסע נעלם ואני נדחפתי בעל כורחי לזכרונות שלא רציתי לשמוע. אחרי שסיפרה את הסיפור על מה שקרה לה בבית המשיכה וסיפרה על התעלמות מערכת המשפט, ומשם על יחס לא הוגן מהתקשורת. כבר אז היא דיברה על התאבדות וסיפרה שהודיעה על כך למספר אנשי תקשורת. בדרך חזרה מחיפה מועקה גדולה נפלה עלי והחלטתי שאני רוצה לעזור. הצעתי לה את העזרה היחידה שידעתי לתת- הצעתי לה שנעשה סרט דוקומנטרי על סיפורה. היא אמרה כן.
צילמנו, חברי יגאל לרנר ואני, ראיון של שעתיים איתה בדירה שלי בתל אביב. את רוב מה שסיפרה כבר הכרתי, אבל היו גם פרטים חדשים. שוב צנחה עלי תחושה קשה ומדכאת שהעולם הוא מקום רע, שאנשים הם יצורים אפלים, ותוך כדי שאני מצלם נוצר בי רצון עז שלא לשמוע. הורדתי מעלי את האוזניות אבל אז שמעתי את קולה הטבעי. החזרתי את האוזניות ושמעתי את מה שקלט המיקרופון נזרק ישר אל תוך אוזניי. התביישתי בעצמי: עד שניצולת אונס (כך היא קראה לזה) מספרת בפנים גלויות את מה שעבר עליה, ואתה מסרב להקשיב?
שנים אחר כך גיליתי שיש תופעה שנקראת טראומה משנית. שאפשר לפתח PTSD (הפרעת לחץ פוסט טראומטית) מחשיפה לסבל או לטראומה של הזולת, ושזה מחריף דווקא כשהנחשף מתעקש לעזור לבעל הטראומה המקורי, ודווקא כשהנחשף חושב שהוא תקוותו היחידה של בעל הטראומה. היום אני יודע שזה מה שקרה לי שם. אבל בהתחלה לא הרפיתי.
מאיה ורד לב עמדה במרכזה של הפגנה גדולה ברחבת מוזיאון תל אביב. הגענו אליה כצוות צילום, וליווינו את ההפגנה. הגיעו מאות נשים ואנשים, יכול להיות שאלפים. זה נראה כמו תמיכה רחבה. נפגשנו יגאל ואני עם כמה מפיקים בכירים למדי והצענו להם לעשות את הסרט ביחד. יש פה סיפור חשוב, אמרנו. אתם יכולים להוכיח אותו, שאלו. בטח, אמרנו, היא מקליטה את כל השיחות שלה עם אמא שלה, עם הפרקליטות, עם התקשורת, יש לה ראיות משכנעות לגבי המון חלקים של הסיפור. הסיפור איום ונורא, הם אמרו, כל כך נורא שאנחנו רוצים לא להאמין לו ובגלל זה גם קצת לא מאמינים. אין דרך להוכיח שאונס בתוך המשפחה קרה בשנת 1985 ואנחנו לא מוכנים להרוס למישהו את החיים על סמך עדות של מישהי שנשמעת לנו לא יציבה.
כמה שבועות אחר כך ביקרתי אותה בגן הורדים בירושלים, שם שבתה רעב במחאה על חוק ההתיישנות שלא אפשר לה לתת את עדותה בבית משפט ולהביא לדין את מי שפשעו בה כשהייתה ילדה בת 3, 4, 5, 6. שם כבר הייתה כמעט לבד לגמרי. הסתובבתי איתה ברחבי הגן ושמעתי כמה שהיא מיואשת. היא סיפרה לי על אשת תקשורת ידועה נוספת שהפנתה לה את הגב, באומרה שזה "גדול עליה". ואז הבנתי, שזה גם גדול עלי. שאיבדתי תיאבון, שאני עצוב, שאני לא יכול לשמוע את סיפוריה בלי לשקוע במרה שחורה, מין יאוש שמסכן אותי. חזרתי הביתה והחלטתי להרים ידיים בבת אחת. פעם בחצי שנה היא הייתה שולחת לי מייל. לא עניתי.
לא עניתי גם כשהיא סיפרה לי על תוכניותיה "להיכנס לרצועת עזה במטרה לחבור לעם הפלסטיני ולנסות למצוא פטרונות להם ולי… אני רוצה להכריז על מדינת ישראל ועל עם ישראל כאויבים עקב האטימות החברתית שלהם… התוכנית שלי כרגע היא להגיע למחסום עזה ולדרוש להיכנס פנימה. חשבתי על כל התרחישים האפשריים והגעתי למסקנה שכל פעולה נגדית מצד הרשויות תשרת אותי טוב במסגרת המחאה הכללית. אינני מפחדת למות או להיפצע בדרך לשם… בכל מקרה אני נחושה בדעתי לבצע את תוכניתי משום שלא נותר לי שום דבר אחר יותר טוב לעשות" (מתוך מייל ששלחה לי ולעוד אנשים במרץ 2011). לא חשבתי שיש איזשהו סיכוי שהיא תצליח להכנס לעזה.
באפריל 2011 מאיה ורד לב נכנסה ממצרים לרצועת עזה. היא סיפרה שכל נסיונותיה לעשות את זה בצינורות המקובלים נדחו, כמובן. באותם ימים נרצח ברצועה העיתונאי האיטלקי ויטוריו אריגוני. היא פגשה במעבר רפיח את חברתו האיטלקיה קלאודיה ועיתונאית פלסטינית בשם אסמה שנכנסו לרצועה כדי להוציא את גופתו. היא סיפרה להן את סיפורה והן החליטו לעזור לה. היה לה דרכון בריטי ובעזרתו היא הצטרפה לשתיהן ונכנסה. היא מצאה את עצמה בתוך הרצועה, ופנתה מיד לגורמים רשמיים בשלטון החמאס והסבירה להם מה הביא אותה לשם ומה מטרתה. היא אמרה שהם היו מאד אדיבים, אבל הם כן שאלו מה תעשה אם יחזירו אותה לגבול. היא אמרה שתתאבד. הם הבטיחו לה שיעזרו לה במאבקה, וביקשו ממנה שלא להתאבד בגבולות הרצועה. למחרת בבוקר העלו אותה על רכב בתואנה שמסיעים אותה להפגש עם נשים ניצולות אונס, אבל כשיצאה ממנו גילתה שהסיעו אותה בחזרה למעבר רפיח. בלית ברירה חצתה את הגבול בחזרה למצרים.
על כל הסיפור הזה אפשר לומר "לטענתה". מאיה ורד לב שמעה את המילה הזו הרבה מאד בחייה, והקפידה לתעד כל שיחה, מפגש ומסמך. להלן שלוש התמונות האחרונות ששלחה לי אי פעם. יהי זכרה ברוך.
מלנקי 