אין דרך להגיד את מה שאני רוצה להגיד על הסרט "נעלמת" בלי לעשות לו רצף של ספוילרים. אבל אני מבקש מכם שלא תלכו לסרט הזה, אז לא מפריע לי לעשות לו את כל הספוילרים שבעולם. וזה מה שהולך לקרות פה.
כן, זה דיוויד פינצ'ר הגאון. כן, השחקנים טובים. כן, התסריט מהודק ואפקטיבי על אף שאורך הסרט הוא שעתיים וחצי. כל זה רק הופך את הפגם המוסרי של הסרט הזה לכתם הרבה יותר מכוער.
זה סרט על גבר שאשתו נעלמת בוקר אחד, והוא הופך לחשוד ברציחתה. בינתיים לא מוצאים גופה אז ממשיכים לחפש אותה כאילו היא נעדרת, אבל מוצאים יומן ובו היא מתארת איך הוא הכה אותה. אחר כך אנחנו מגלים שיש לו מישהי מהצד, בזמן שהוא מבקש מהאומה לעזור למצוא את אשתו-אהובתו. בשלב הזה אנו כצופים כבר בטוחים שהמניאק אכן רצח אותה.
ואז, ברגע אחד, כשעה לתוך הסרט, פתאום מסתבר שהיא חיה. היא ביימה את הרצח שלה על ידו, כדי לדפוק אותו. מסתבר שהיא סדרתית בעניין: הבעל מגיע לכמה אקסים שלה, שמספרים בגדול את אותו הסיפור. בעבר היא התלוננה עליהם תלונות שווא על אונס, אבל הכל עורבא פרח. מתגלה גם שהבעל הנוכחי לא באמת הרביץ לה.
היא מתחבאת באיזה כפר נופש והכל הולך לה חלק, אבל אז שודדים ממנה את כל כספה. בצר לה היא מתקשרת לאחד האקסים שהיא סידרה, ובערמומיותה ובעיקר פתיינותה המינית היא מצליחה לגרום לו לשכן אותה בביתו. הוא תמיד רצה אותה בחזרה כך שהוא בעניין. תוך ימים ספורים היא מבינה שהיא בעצם הופכת לשבויה של האקס, היחיד שיודע שהיא חיה. אז היא פוצעת לעצמה את פרקי הידיים, מתעללת לעצמה בפי הטבעת בעזרת בקבוק יין, ולסיום מביימת אונס (למעשה היא אונסת אותו תוך שהוא מבקש שהיא תרגע). ברגע שהוא גומר היא משספת את גרונו בסצנה עתירת נוזלי גוף. או אז היא חוזרת לבעלה שמיד מנוקה מכל אשמה, ומספרת לעולם שנחטפה על ידי האקס, הצליחה להרוג אותו ולברוח. כולם מאמינים לה, חוץ מבעלה שיודע את האמת.
כבר בשלב הזה הסרט הוא פשע מוסרי חמור. אף יצירת אמנות אינה מנותקת משיח ציבורי, והסרט הזה לוקח צד בויכוח עמוק בין הצד שטוען שנשים הן הצד החזק, ושהן מתמרנות ומנצלות גברים כמכשפות חסרות לב, לבין הצד שמביא ראיות לכך שתלונות שווא הן מקרים נדירים, בעוד אלימות של גברים נגד נשים היא דבר נפוץ בכל שכבות האוכלוסיה.
הסרט הזה גורם לנו לחשוד במשך שעה בבעל, ומרגע שאנו מבינים שהוא חף מפשע ושהאישה היא הצד המקרבן, אנחנו איתו לכל אורך הדרך. אי אפשר לטעון שהצופה לא עושה השלכה, ולו קלה, על כלל הנשים והגברים. השלכה זו באה לידי ביטוי ברגע חמור אף יותר שמגיע בחצי שעה האחרונה של הסרט.
אחרי שהבנו שהוא מעולם לא היכה אותה ושכל תלונותיה היו תלונת שווא, מתפתח ריב בין הבעל המרומה שכבר יודע שהוא מרומה, לבין אשתו הנכלולית שמודיעה לו שככה זה ושיתרגל להיות נשלט על ידה. ברגע הזה הוא תופס את ראשה וחובט אותו בקיר. היא מתרחקת מעט מהקיר והדיאלוג ביניהם ממשיך, כשהיא מכניעה אותו מנטלית. כאן הצופה חווה אלימות של גבר נגד אישה שנתפסת על ידו, נקודתית, כמוצדקת לגמרי- בשלב הזה אנחנו יודעים שהיא רוצחת ושקרנית, אז מה זו כבר מכה קטנה. אם עד הצפיה הייתם בוודאי אומרים "אלימות נגד נשים היא תמיד לא מוצדקת", אז הנה, הסרט הזה הביא לכם רגע שמרגיש בבטן כמוצדק.
הסרט נגמר בזה שהבעל המרומה בוחר להמשיך לגור ולקיים מראית עין של נישואין, כולל גידול ילד, עם רוצחת ששולטת בו לחלוטין. כעת הוא גם תלוי בה כלכלית: היא תמיד הייתה הצד העשיר ביניהם, אבל עכשיו בזכותה יש לו חוזה לספר, לסרט והמון תשומת לב ואהבה. אם יספר לכולם שגיבורת הסיפור התקשורתי המרגש, "דה סוויטהארט אוף אמריקה", היא רוצחת, יאבד הכל. כשהוא מתלונן על זה באוזניה היא עונה לו: That’s marriage. כך מציע הסרט לצופה להכליל את המקרה הפרטי והבדיוני הזה על כל מה שהוא מכיר.
באמת שהרסתי לכם את הסרט, כך שאין צורך ללכת לצפות בו.
מלנקי 