זמר תמוה

באמצע הבישולים לקראת השאבעס, פתאום ניגן הרדיו את "אליפלט". לראשונה הקשבתי למילים של אלתרמן.

ברשת ג' בחרו לנגן את הביצוע של התרנגולים, אבל לשיר הזה יש ביצועים רבים: תרצה אתר, ביתו של אלתרמן, שרה את השיר ראשונה בלהקת גיסות השריון, אחריה באו שלמה ארצי מלווה בפסנתר על ידי מלחין השיר, סשה ארגוב, אריק איינשטיין, ריטה בהופעת הבכורה הטלוויזיונית שלה, ברי סחרוף בביצוע אקוסטי עם צ'לו וליווי נשי, קרן פלס בביצוע ויברפוני מתקתק, ולקינוח סופרגרופ של כל כוכבי הניינטיז. קיימים ברשת עוד עשרות ביצועים לשיר ואל דאגה, הדור הבא גם מזמר כבר את השיר על הנער חסר האופי: הנה גאיה ממן מתוך "בית ספר למוזיקה".

בספרו הנפלא "פנים כשדה קרב" מספר פרופ' יגאל בורשטיין על פגישה בין יוסף טרומפלדור לזאב ז'בוטינסקי. טרומפלדור אמר: "אנו זקוקים לאדם ללא פנים ושם, שייתן את כל כולו לארץ ולמדינה". המסר הזה נקלט לא רק על ידי ז'בוטינסקי שהיה חוטא ידוע בכתיבה, אלא על ידי כמעט כל יתר היוצרים בימי טרום המדינה וראשיתה. וכך בשנת 1959 כתב אלתרמן את "אליפלט", משל פרוטסטנטי על ילד חסר אופי ("אליפלט הוא ילד בלי אופי, אין לו אופי אפילו במיל"), שלעולם אינו שואל שאלות ("מחייך מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך"), ואיך שהתכונה הזאת יכולה להיות מאד שימושית בשדה הקרב ("וכיוון שאין אופי במיל לו,  הוא זחל כך ישר מול האש") ואהובה אף על יהוה בכבודו ובעצמו:

"ובלילה חבוש קסדת פלד,

אט ירד המלאך גבריאל,

וניגש למראשות אליפלט,

ששכב במשלט על התל.

הוא אמר: אליפלט אל פחד,

אליפלט, אל פחד וחיל,

במרום לנו יש ממך נחת,

אף שאין לך אופי במיל…"

עם שורה כזו של מבצעים מהשורה הראשונה, ברור שהשיר עדיין קאנוני. העובדה שהוא מבוצע רבות בטקסי יום הזיכרון לחלל"צ מלמדת אותנו שהציבור לא מבין את השיר כביקורתי (כפי שחושב חוקר הספרות אריאל הירשפלד), אלא מקבל אותו כשיר הלל לאלו שאינם יודעים לשאול (כפי שסוברת זיוה שמיר שכתבה את "הלך ומלך, אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי"). אבל שאילת שאלות היא חלק מהותי מההליכה קדימה במדע, בפוליטיקה, בהיסטוריה. באמנות זו ממש חובה לשאול שאלות, ואני מאוכזב באופן אישי מכל המבצעים של השיר האומלל הזה, שיכלו לתת לשיר זווית שתדגיש את קלות הדעת בה השיר מצפה מהילדים לרוץ אל האש ומההורים לשלוח אותם אליה. השכול הוא הנזק החמור, אך לא היחיד. שירים כאלה הביאו עלינו, אוי לראשינו, גם שר אוצר ש"מקבל תמיד את עמדת מערכת הביטחון".

הבית האחרון מכניס את השומע בכפיה למעגל המטומטמים:

"זהו זמר פשוט גם תמוה,
אין ראשית לו וסוף והמשך,
זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך."

אנו כיוצרי תרבות, צרכני תרבות ופוקדי קלפיות חייבים לתת משקל נגד לכל האליפלטים ששולטים בנו. חובה עלינו לקדד מסרים חדשים, לקדם את הטלת הספק, לקדש את סימן השאלה.

בונוס למיטיבי לכת: הביצוע היחיד ששימח אותי, אליפלט והרמטכ"ל. שבת שלום

יה בייבי

היום, כשבוע אחרי שיצא לאור המרשתת הבייבי שלי הסרט נשואים + מינוס צפו בו למעלה מ120,000 אישה ואיש (רובם ככולם באתר כלכליסט). אז אני מאושר ונהנה מזרי הדפנה וזה זמן טוב לבשר לקוראיי הנאמנים עוד חדשה משמחת. אבל לפני החדשה המשמחת, חוב קטן: אחרי הפוסט "איך גיליתי שאני עקר ומה זה אומר בעצם" פנו אלי רבים בפרטי לשאול איך יכול זכר לבדוק את עצמו ולדעת מתי קיים חשש לסרטן האשכים. ההסבר הבא כתוב בלשון זכר מטעמים ביולוגיים:

תעשה את זה במקלחת, פשוט כי זו סיטואציה בה אתה גם ככה עומד ערום, ובהנחה שזכרת להדליק מראש את הבוילר שק האשכים שלך רפוי ואינו חושד בדבר. חפון לעצמך את השק וחפש קודם כל את האשך הימני. שים לב שאשך אינו מחצית השק, אלא האיבר הפנימי, דמוי הביצה, שנח מוגן בתוך השק. השלב הבא אינו נעים במיוחד אך יכול להציל את חייך. משש את האשך דרך העור של שק האשכים ונסה להבין את צורתו. זו אמורה להיות צורת ביצה ללא בליטות, גבשושיות ושאר גאומטריות זרות. למד להכיר את צורת אשכך הימני- ייתכן שיש לו איזו פינה גבשושית, אולי כי בכל זאת יש שם כל מיני צינורות זרע וכלי דם ואולי כי ככה זה אצלכם הבנים במשפחה. העיקר שתכיר את הצורה שלו, כדי שבמישוש הבא (פעם בחודש, זו דרך טובה לחגוג את קבלת המשכורת) תדע שהכל במקום. שים לב גם לרכות של האשך. זה דורש לחץ מסוים על האיבר הרגיש הזה אבל שים לב שמה שאתה חש בשלב הזה זו יותר אימה מאשר כאב. תנשום ותלחץ קצת, זה חשוב. אחרי שהנחת לאשך ימין פנה לאשך שמאל. הוא השני בתור משום שאחוז ניכר מהגברים, במיוחד כאלו שעברו טירונות צה"לית מאומצת, סובלים (כמוני) מוריקוצלה (ורידים מורחבים באשך) וזו בדרך כלל מתבטאת באשך השמאלי. משש אותו. כאמור, גם כאן יכולים להיות וורידים וכל מיני, אבל בכללי זו צריכה להיות ביצה חלקה ובעלת רכות סבירה. התקשות של האשך היא סיבה לפנות מיד לאורולוג, ממש כמו גילוי של בליטה חדשה. סיים בסקירה כללית של שאר רכיבי שק האשכים, מאחור קדימה. זה לא כזה נעים אבל גם לא כזה כואב, וסרטן אשכים שלא מתגלה בזמן עלול להוביל א. לכריתת האשך החולה ב. לגרורות סרטניות שבשביל להפטר מהן יצטרכו להוציא לך את המעיים (צפיה קשה). אז מומלץ. בנות (סטרייטיות): גרמו לגבר שלכן לעשות את זה פעם בחודש.

אוקיי, אפשר לשחרר את השק ולחזור לנשום. מי שקראה את הפוסט המדובר יודעת שאני עקר ושאשתי ואני פנינו לטיפולי פוריות. הלכנו לרופא שלא אנקוב בשמו. מצד אחד מדובר בסוג של גורו פוריות, רופא שהסטטיסטיקות שלו טובות מאד. מצד שני מדובר בהיפך מהרופא האידאלי: מאחר בשעה מינימום לכל פגישה, לועג לשאלות ומסרב לתת תשובות. "סמוך על סמוך" זו התשובה שלו לכל דבר.

זה לא משנה מי הפחות פורה בין בני הזוג, רופאי הקופות תמיד ימליצו על טיפולי פוריות באישה, במיוחד אם עברתן את גיל 28-30. זה קשור גם לזה שפוריות הגבר פחות ניתנת למניפולציה ושהטיפול בה לוקח זמן רב יותר, ובדרך כלל זוגות שמגיעים לטיפול כבר מנסים להרות כשנה ולא בקלות יחליטו לחכות עוד שנה. אז בשלב ראשון מתחילים להזריק. המקרר בבית מתמלא בהורמונים שונים שכל אחד מהם מגיע במזרק שונה, ואת כולם מזריקים תת-עורית לבטן האישה. אחד מזריקים כל יום, את השני כל יומיים, השלישי פעמיים בשבוע, תמיד בשעות קבועות ובמינונים שמשתנים מידי פעם על פי הוראות הרופא. אחרי שהלכנו לחדר האחות שתלמד אותנו איך, לקחתי על עצמי את תפקיד האח והזרקתי לבטנה הורמונים כל ערב. זריקה תת עורית אינה דבר נעים אבל המחטים מאד קטנות ואפשר להפוך את זה לטקס זוגי של סולידריות והתכווננות משותפת. פעם אחת אפילו ביקשתי סליחה מחבר בעת שישבנו בפאב שכונתי, קפצתי הביתה להזריק לה וחזרתי לשבת איתו. זו למעשה הייתה הפגישה במהלכה נולד השם של הבלוג הזה.

כל כמה זמן ביקרנו אצל רופא הפוריות והוא ספר את הביציות שצצו ואת גודלן. הוא החליט מראש שנדלג על שלב ההזרעה (החדרה רפואית של זרע שעבר השבחה לגוף האישה) ונלך ישר לIVF, טיפול פולשני יותר שכולל שאיבת ביציות מגוף האישה תחת הרדמה, הפרייתן בבאריות במעבדה והחזרת העובר (כן, כך קוראים לייצור המיקרוסקופי שנוצר ברגע שתא הזרע שלי מפרה את הביצית שלה במעבדה) לרחם האישה. הביציות התפתחו יפה וכך קבענו תור לשאיבת הביציות. זהו הליך שיש בו סיכון מסוים, בין היתר בגלל ההרדמה, ויש בו כאב כשמתעוררות מההרדמה. לא היה פשוט לראות אותה מאבדת את השפעת המשככים. היא נראתה לי דואבת וחסרת אונים בחלוק בית החולים אי שם באיזור התעשיה של ראשל"צ, למרות שבחוויה שלה ההתעוררות לוותה בהקלה גדולה. אחרי שעתיים נסענו הביתה.

בניגוד למתוכנן נהיה פה פוסט קודר וכאוב, אז אספר לרגע על החלק שלי בעניין: אני הרי הייתי צריך לתת זרע. כפי שסיפרתי באותו הפוסט, לגמור מאוננות זה לא כזה פשוט בשבילי, והייתי צריך לעשות את זה ב20 דקות בהן אשתי עוברת את שאיבת הביציות, כדי שעם סיום התהליך שלה תקבלנה הביציות זרע טרי ממני ואני אגיע בדיוק בזמן להיות איתה כשהיא חוזרת להכרה בחדר ההתאוששות. אז היה לחץ של זמן, חרדות לגבי שלומה, ולוקיישן לא מאד סקסי. הופניתי אחר כבוד לדלת ועליה שלט "נא לא להפריע". לא הפרעתי וכעבור כמה דקות יקרות יצא משם בחור וכוס בידו. מודע לחשיבות המעמד בלעתי את כבודי ונכנסתי, סוגר ומבריח את הדלת מאחוריי. פחות מארבעה מ"ר הוקצו לרשותי כדי להזניק את דור העתיד אל אוויר העולם. שום רופא לא בא לעזרתי ואף אחות רחמניה לא סיממה אותי. הייתי שם לבד. טוב לא לבד לחלוטין: על הקיר היה פוסטר עצום של מרילין מונרו המנוחה מפריחה נשיקה לעבר הצופה. עברה בי המחשבה: צריכים להחליף את הפוסטר הזה מידי פעם, מכל מיני טעמים. חוץ ממרילין נכחו בחדר טלוויזיה שמנגנת פורנו בלופ וכורסא עצומה, מכוסה בסדין בית חולים שהבחור שהתיז שם לפני לא טרח להוריד ולזרוק בפינה המיועדת לכך. כאמור: רומנטי. היה צריך הרבה מאד ריכוז כדי להצליח במשימה במועד. ואז מגיע האתגר האמיתי: לקלוע לכוס.

כוס הפלסטיק שמלווה אותך, צמאה לזרעך, אינה שונה מכל כוס פלסטיק אחרת ואינה מכילה שום טכנולוגיה או עיצוב שמקלים עליך לקלוע פנימה. האיבר הזכרי הזקור מצביע מעלה, ואילו הכוס קולטת דברים בתחתיתה, מפאת חוקי הכבידה. אם הצלחת להתעלם מכל ההפרעות שסביבך וממש לגמור, איך תתמרן בתוך כל האקסטזה את הדיאנאיי שלך למקום הנכון? איך טרם הומצאה כוס שעוזרת לזכרים במצוקה הזו? אם אתן מכירות מישהו שלומד עיצוב תעשייתי, שלחו לו את האתגר. אה ואם למישהו פה יש פטנט לקליעה, ספרו לי.

 

ועכשיו אחרי שליווית אותנו בדרך הייסורים מגיעה לך גם בשורה טובה, זהירה: משהו מהזרע הגיע לכוס, ומשהו מהכוס הגיע לביציות, וחלק מהביציות הופרו, ומתוכן שתיים הוחזרו כמה ימים לאחר מכן, ומתוכן עובר אחד נקלט, ואנחנו בהריון. זה בן.

בכורה

יששששש!! היום יצא לאוויר העולם "נשואים + מינוס" שביימתי בשנה האחרונה. את הסרט אשמח מאד שתראו כאן

או באתר כלכליסט, שם אני עובר על הטוקבקים ומתמוגג מעוצמת הרגשות שהסרט מעורר. בצניעות האופיינית לי אומר שזה סרט חשוב ושהוא יוצא בתזמון מדויק, בזמן שצעירים בורחים מיוקר המחיה הישראלי לגרמניה בעוד הימין וטבלואידיו מנסים לשכנע אותנו שאין אנשים עניים בישראל. לדעתי הסרט מוכיח שהשיטה הבנקאית בישראל דוחפת אשראי בעיניים עצומות, ויוצרת פה מצב מסוכן לפרט, לחברה כולה וגם לבנקים עצמם.
אמש נערכה הקרנת טרום בכורה של הסרט בסינמה סיטי גלילות. ישבתי בשורות האחוריות ובמקום במסך הבטתי בקהל. את הסרט אני בכל מקרה כבר מכיר בעל פה, אחרי חודשים רבים בחדר העריכה של העורכת הנפלאה מדלן וזה. היה מעניין להתבונן במתבוננים, לראות מאיזה בדיחות צוחקים, מתי מתלחשים ומתי שותקים. אחת ההתלחשויות שחזרה על עצמה: "איך הוא אמר דבר כזה למצלמה?!". כן, האמת הפשוטה מתחילה לצאת. הרבה אומץ נדרש מהמשפחות להחשף ככה. בעולם ערכים קפיטליסטי זה לא נעים לספר לכולם על חובות והשלכותיהם, אבל החדשות הטובות הן שהבושה מתפוגגת, לדעתי כי אנשים כבר מבינים שהאשמה לא רק בהם, ועל כך- בסרט.
גולן פרידנפלד ושאול אמסטרדמסקי הם צמד-חמד אמיתי, ובסרט ניסיתי להביא מהדינמיקה הטבעית שלהם: צחוקים, ויכוחים, עקיצות הדדיות והמון ברומאנס. אני מקווה שזה עובד כמרענן אורגני בסרט שעוסק בבעיה שהיא גם אפורה וגם בלתי-מצטלמת: חובות (וכן, גם אם לא לקחת הלוואה בחיים אבל יש לך מינוס, את/ה בחוב. רוצה הוכחה? נסי/ה לעבור בנק בלי להחזיר לבנק הנוכחי את סכום המינוס). עוד אלמנט שנמצא בסרט מאותה סיבה הוא זאטוטים. שלושת המשפחות שמופיעות בסרט יכלו מטבע הדברים להצטלם רק בסוף יום העבודה, בערב. הורים לילדים בגילאים המככבים בסרט יודעים ששבע-שמונה בערב הן השעות הכי קשות- הילדים כבר עייפים ומלאי חוויות מכל היום, והבלאגן חוגג. החלטתי לזרום עם זה ולצלם את הילדים כחלק טבעי מהסיפור- הילדים הם גם משוש חיינו, גם הוצאה כספית עצומה, וגם דור העתיד שכולנו מקווים שיירש בית ולא חובות.
צפיה נעימה! אשמח מאד אם תפיצו פוסט זה לכל מי שאתם מכירים שיש לו חשבון בנק :)-

השמחה שהלכה לאיבוד

{טקסט זה נכתב ופורסם בפייסבוק שלי לאחר ביקור בבני ברק בחול המועד סוכות התשע"ד}

לבשתי חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים. זה לא אומר שאני נראה חרדי כל כך: רעמת התלתלים השחורה שלי, שתמיד אסופה כקוקו שנתון בשביס בד, היא לא מראה נפוץ בבני ברק- לא על גברים וגם לא על נשים. גם הזקנקו שלי היה באותם רגעים, ככל הנראה, הזקנקו היחיד שהסתובב שם. יקירתי לבשה שמלה חסודה למדי ושמה על כתפיה שאל אדמדם. השאלה העיקרית שהעסיקה אותי, קצת באובססיסיות, היא "איך יסתכלו עלינו שם". מספרים שכשרבי יוחנן בן זכאי היה על ערש דווי, הוא ברך את תלמידיו "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". ואכן, מורא בשר ודם הוא שפשה בעצמותיי הקשישות, לקראת הביקור בעיר ש"מראית העין" הוא אחד מערכיה המרכזיים. הבטחתי לעצמי להפסיק להתמסר לכלי הדיכוי- הרי תיירים נהיה. ובכל זאת נסעתי בחשש מה מתגובות הרחוב אלינו.

קו 66 עליו עלינו ליד ביתנו התל אביבי עצר בתחנת "מכון מור", הכניסה הראשית לבני ברק. מאז התקופה הקודמת בחיי בה הסתובבתי כאן (12 שנה אחורה), העיר התפתחה ברמת העסקים שבה. יש יותר מקומות מעניינים על רח' רבי עקיבא ובכלל- למשל מסעדה סינית עם סוכה. יש גם מיני-קניונים בכל מיני מקומות. חזית הרחוב מעט יותר מושקעת. אבל זה ההבדל העיקרי הנראה לעין: העיר עדיין מטונפת נורא, הארכיטקטורה עדיין כאוטית וכעורה כמו בשום עיר יהודית בישראל, הרחובות עדיין הומים משפחות על שלל טפיהן גם באחת עשרה בלילה. אם יש כזו בארץ, אז בני ברק היא היא העיר שאינה ישנה. ואינה מתרחצת. הבריזה נשבה מידי פעם ברחובות קהילת קודש בני ברק, אבל ליקירתי היה חם בשאל. העברתי לה את הגומיה משערי לשערה, וכך הפכה רעמת תלתלי להרבה יותר נפוחה ובולטת בעיר בה הלבוש, התספורת, מיקום החגורה וצבע הגרביים מספרים בדיוק לאן אתה שייך.

נכנסנו מרח' רבי עקיבא וטיפסנו מעלה. לידינו עברו זוגות הורים חרדים צעירים (28? 25?) ועימם, בממוצע, שלושה ילדים הולכים, אחד בעגלה ואחת על הידיים. כל עשרים מטר על המדרכה עומד שבט קטן של ילדים, לא תמיד בהשגחת מבוגר. חייב לומר שיש בזה צד מעורר קנאה: מסיבה כזו או אחרת, ההורים וילדיהם מרגישים בטוחים לתת לילדים להסתובב בלילה לבד בעיר ההומה. הסיבות יכולות להיות היות העיר קהילתית בה הציבור מגבה את עצמו, או גם לית ברירה של זוג הורים שלא מסוגלים לעמוד בהשגחה בלתי פוסקת על כמות כזו של צאצאים. הילדים הביטו בנו: הקטנטנים בהשתאות, הגדולים יותר בחשש. פה ושם שמעתי נאצות נלחשות ביידיש. החלטתי שאני רעב לאוכל ליטאי ונכנסו למעדניה בעלת שם מבטיח. קנינו לביבות שנראו טוב אבל חוממו במיקרו מפוקפק, בתוך שקית סופרמרקט, והסתברו כפיסות ספוג שמנוני חסר טעם. כשהמוכר החזיר לי עודף הוא אמר ש"כסף" זה ראשי תיבות של "כסף סופרים פעמיים". יש פה איזה לופ. מאוכזבים מהלאטקעס יצאנו שוב אל רחוב רבי עקיבא התלול והסואן, שם טסו לידינו בישיבה על אופני פעוטות זאטוט וזאטוטה שביחד גילם אינו עולה על שמונה. אין לצעצוע הזה בלם כשם שעל פני הילדים אין כל פחד אלא אושר צרוף, כשהם עפים במהירות במורד המדרכה הצרה ברחוב ההומה. עמדנו ברמזור הולכי רגל אדום בצומת רבי עקיבא וירושלים, ואז ראינו במרכז הצומת מחזה שלרגע הקפיא את דמנו: חרדי ליטאי רכוב על אופני מבוגרים עוקף מימין אוטובוס נוסע, בעליה. הוא לא לבד: על אופניו יושבות גם שתי בנותיו הצעירות. הן לא לבד: ממושב האופניים נמתח לאחור חבל שגורר זאטוט נוסף שרכוב על אופני פעוטות. כל המרכבה הזו טסה בעליה, על כביש עירוני ראשי, עוקפת אוטובוס מימין. לא הספקתי לצלם. מקווה שאתם מאמינים. מי שמאמין לא מפחד.

אז למה באנו? חיפשנו את שמחת בית השואבה. העיר לא נראתה שמחה או חגיגית במיוחד, ועל אף הסוכות שנתלו מכל מרפסת, ולעתים אפילו על עמודים שהחזיקו אותה בצמוד לדירה בקומה הראשונה, לא נשבה בעיר חגיגיות מדבקת. ברחוב שלמה המלך מצאנו את ארוע שמחת בית השואבה של מוסדות "יביע אומר", ישיבה ספרדית וכולל בראשות הרב יגאל כהן. כאן כניסה עולה 20 ש"ח לאדם, כך מסתבר, וכמובן שבהפרדה. הגברים יושבים באולם בו הכל קורה, ואילו הנשים יושבות באולם נפרד, בעל כניסה נפרדת, ובו מסך שמשדר במעגל סגור את מה שמתרחש אצל הגברים. הצצתי פנימה וראיתי שלמרות מחיר הכניסה, יש קהל באולם. סיכמנו שניכנס כל אחד למקומו וכעבור עשר דקות נסתמס לבדוק מה מצב רוחנו.

נטשתי את יקירתי לאנחות, שילמתי ונכנסתי. האולם הגדול, ובו כ400 מושבים, היה רבע מלא בחרדים ספרדים בין הגילאים 14-45. ספרתי להפתעתי שתי ילדות בנות כשלוש, שלוו ע"י אבותיהן. על הבמה ישב משה חבושה המפורסם על עוד וזימרה, וחוץ ממנו היו שם דרבוקה, כינור ערבי, תוף מרים ועוד עוד שהפליא בסולואים מרשימים. לידי ישב חרדי הרצליאני שהסביר לי "זה כמו הופעה, בגלל זה עולה כסף להכנס. משה חבושה הוא הטוב מכולם". הם ניגנו ופייטו מאד יפה טקסטים מן המקורות והקהל מחא כפיים מידי פעם. חיפשתי בעיניי את השמחה "שלא ראיתי מימיי", והיא נפקדה, אבל אז הבנתי למה. לבמה עלה הרב יגאל כהן, לבוש חליפה שחורה ועניבה, לראשו כיפה שחורה מקטיפה כמנהג הש"סניקים, ואמר "אני חוזר עכשיו מהדסה, ואני רוצה לספר שיש שיפור קל מאד במצבו של מרן".

שמחת בית השואבה נמהלה בהרבה צער והבעת תקווה לבריאותו ואריכות ימיו של מרן (מלווה בתשובות "אמן" מהקהל), ופה ושם בסיפורים על גדולתו של מרן שהסכים, למשל, לחכות פעם עשרים דקות לאוטובוסים של בנות חרדיות שאיחרו פעם להרצאתו. אחרי שסיים הרב כהן לדבר בשבחי רבו, הוא הזמין את הרב יהודה יוספי לשאת דברים. בעת שהקדים והירבה כהן בשבחיו, ישב יוספי בצד וסידר את זקנו האפור בתנועות מהירות בשתי כפות ידיו. הוא עלה לבמה, כיחכח עמוקות למיקרופון, ונתן דרשה שאנסה להביא את עיקריה מהזיכרון:

"בזוהר כתוב, 'אין מלכות שמיא כמלכותא דארעא'. מה הכוונה? הנה לא מזמן היה פה אובמה. כשנחת, מי קיבל אותו? ראש הממשלה, השרים. היה פה יממה אחת, אבל אם היה נשאר עוד כמה ימים, בוודאי היה נוסע לבקר בתל אביב. מי היה מקבל את פניו? ראש העיר, נכבדי העיר. למחרת היה נוסע למשל לכפר סבא. מי היה מקבל את פניו? בוודאי ראש עיריית כפר סבא. זה כבר לא כמו ראש הממשלה, אבל זה מה יש. למחרת היה נוסע למשל לבקר בכפר קאסם. מי היה מקבל את פניו? מוחמד ומוסטפה. זה לא משהו אבל זה מה יש. גם את התורה, בהתחלה קיבל משה והעביר לזקנים, וזקנים לנביאים, ומשם לתנאים, ולאמוראים, ומשם לגאונים, ולסבוראים, והם לראשונים- הרמב"ם, רש"י! ומשם לאחרונים. ואנו אחרוני האחרונים. ואני רוצה להגיד לכם שהיום יש מלחמה נגד היהדות. תראו את יאיר לפיד הרשע מרושע הזה, הוא התנצל עכשיו שעדיין לא הצליח לגייס את בחורי הישיבות. הוא רוצה לסגור פה הכל, שלא יהיה לחם לאכול. יש מלחמה נגד אלוקים, ואתם החיילים. פעם בא אברך לחפץ חיים, ושאל אותו במה אתה יותר טוב ממני? החפץ חיים שאל את אותו אברך, 'אתה כהן או ישראל'? 'אני ישראל', ענה. 'אז אני כהן', ענה החפץ חיים, 'וכשיבנה בית המקדש אני אכנס פנימה ואתה תישאר בחוץ ולמה? כי כשבני ישראל בנו את עגל הזהב, ומשה רבנו הסתובב וזעק 'מי לשם אלי!', אבות אבותיך רצו אל העגל ואבות אבותי רצו אל משה!'. כתוב שכשאבשלום ניסה לרצוח את דוד, דוד התחבא אצל ברזילי הגלעדי. מה הוא נתן לו? שתי דייסות! וכתוב שברזילי הגלעדי תמיד היה ישוב אצל שולחנו של שלמה המלך. על שתי דייסות היה ישוב אצל שלמה המלך לנצח? אבל זה היה זמן של מרד במלך, ובזמן כזה קשה, מי שהעז להכניס את דוד ולהאכיל אותו מגיע לו בסוף לשבת אצל שולחן המלך! יש מלחמה עכשיו נגד אלוקים, ודווקא בזמנים הכי קשים, מי שדבק בשם ושומר על תורתו, הוא יזכה בסוף. תקפידו על שמירת עיניים, תקפידו על שמירת לשון, תסתכלו פנימה טוב טוב ותזכרו מי חייל של אלוקים! אלוקים ינצח, זה כתוב!". הרב יהודה יוספי כיחכח לסיכום, ואת הדממה המעיקה הפרו צלילי הישועה המחיים של העוד של משה חבושה.

הערות על הנאמר:

  • המחשבה ש"היום" יש מלחמה נגד תורת ישראל מלווה את הדתיים כבר אלפי שנים. זה קצת כמו הציטוט היפה של ליבוביץ ז"ל, "המשיח לעולם יבוא". לפני יאיר לפיד היה להם את הציונות שהתגרתה באלוהים, ולפני זה את תנועת ההשכלה ואת הבעש"ט שעשו להם מהפכות אמוניות. לפני זה היו פוגרומים. לפני זה גל משיחי שקר מתוך העם כמו שבתאי צבי. לפני זה היו המוני יהודים שהתנצרו ואינקוויזיציה ולפניה היו סתם ימי ביניים עם אנטישמיות ספורדית ועלילות דם סביב מגפות. לפני זה היריבות בין ישיבת ארץ ישראל לישיבות בבל קרעו את מה שהיום מכונה "יהדות" לגזרים, ולפני זה היו הפרושים והצדוקים ועל הדרך איסיים וסיקריקים וכולם ללא יוצא מן הכלל טענו ש"היום" יש מלחמה נגד אלוהים, כלומר תורתו כפי שאנחנו מבינים אותה, כלומר מאיזה צד חייבים להתחיל לקלף את הביצה. בשם השם, כמובן.

  • האמירה המובלעת הזו, שהחיים כיום נראים כל כך סתמיים ולא קדושים (לעומת כל סיפורי הצדיקים מעוררי היראה) זה בגלל שאנחנו כולה אחרוני האחרונים. אמנם מעט מן הניצוץ נותר לנו, ומשולים אנו למוחמד ומוסטפה מכפר קאסם רח"ל, אבל בעד זה הגאולה כאן מעבר לפינה (עוד דבר שהרבנים טוענים כבר כאלפיים שנים) ואנחנו נזכה לראות אותה.

  • הסיפור על החפץ חיים והאברך נשמע לאזניים חילוניות כמו טעות, אבל זה חלק בלתי נפרד מהדרך החרדית. החרדים מקדשים ייחוס משפחתי, מקבלים "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה", חיים במארג חברתי בו יש קאסטות וכל אחד יודע מה מקומו ומה רמתו. המוביליות היא רק דרך שידוכים טובים (כמעט בלתי אפשרי לבני הקאסטות הנמוכות) או התעשרות (כמעט בלתי אפשרי למשפחתו של אברך שלא עובד למחייתו). לפי סיפור זה, כל חרדי חי בתחושה של מין חיי נצח מעיקים- הוא סוחב על גבו את כל חטאי אבות אבותיו, ובו בזמן הוא גם צריך להישמר מפני הכתמת ניניי ניניו. כל מעשה נובע מן הנצח ומקרין אל הנצח, וההווה הוא הליכה על קצות הבהונות. זה גם משתלב עם התפיסה החרדית שגורסת שהעולם הזה (החיים) הוא רק הפרוזדור לפני העולם הבא: הטרקלין. פה תתנהג כמו שאומרים לך. אל תתפתה משטויות כי אתה סתם בפרוזדור, חכה שתראה מה מחכה לך בטרקלין. ובמילים אחרות, אל תחיה את החיים. עצוב לי בשבילם.

ראש עיריית בני ברק עלה לבמה לברך, אבל אני קיבלתי סמס מיקירתי שמסמן שהיא מיצתה את עזרת הנשים העצובה והיא רוצה לחזור הביתה. יצאנו ושירכנו דרכנו לתחנת האוטובוס. מרחוק נשמע צרור יריות, מלווה בצרחות אימים עם סאונד של בידורית ישנה. במורד הכביש הזדחל רכב לבן חבוט, ועל גגו שתי בידוריות שצווחו בקול של ילד: "אבא! אבא תעזור לי! אני נשרף! אני טובע! בטומאת האינטרנט והסרטים! זה שורף את הנשמה שלי! געוולד!" והאבא עונה: "אני רץ להציל אותך!" ושוב צרור יריות. לידינו פסע נמרצות בחור ישיבה בן 14 לכל היותר, בחליפה מעונבת ומתוקתקת, המרמזת על כך שהוא לומד בישיבה נחשבת. "מה זה", שאלנו מזועזעים. "שיגעו אותי", אמר. "כל יום וכל היום הדבר הזה נוסע בכל העיר ומנגן את זה. חפרו לי". הוא הצביע על מרפסת בית שנשאה שלט גדול: "אין כניסה לבעלי אייפונים". ברחבי העיר ראנו כרזות רבות בנושא, ולמעשה הפשקווילים היחידים שראינו שלא היו שיווקיים (או קריאה לתפילה לשלומו של מרן) היו נאצות שונות ומשונות נגד האינטרנט. העניין הוא שאי אפשר לעצור מידע, ולרוב גם לא טכנולוגיה. אחרי שהפסידו במלחמתם הרפה נגד עישון סיגריות, מפסידים כבר שני עשורים הרבנים במלחמתם בסלולר ובאינטרנט. עם בוא השח-נבונים התגברו המאמצים להכניע את הציבור שוחר החיבור, ובני ברק היא אחת משדות הקרב. אך זאת נראית כמלחמה אבודה מראש.

עקפנו שוק ארבעת המינים קטן ופינתי, שהיה כבר הרבה מעבר לשיא. צמד בנות 14 עמדו ליד שולחן ועליו עשרה אתרוגים וצעקו: "אתרוג בשקל, לריבה!". חסיד דחף לי מרפק בצלעות והצביע על הדוכן שלרגליו: "מה עם ערבה?". אני יודע שבעיניו אני ערבה שאין לה טעם ואין לה ריח, ואני מקווה שהוא יודע שבעיניי הוא אתרוג בשקל.

 חוץ מכמה מילים ביידיש שנאמרו לעברנו, שצלילן מעליב יותר ממשמעותן, הביקור עבר בשלום. בני ברק היא לא מקום של פסטיבלים, היא בקושי מקום של חגים. חבר חרדי סיפר לי פעם שכשחזר הביתה יום אחד מהישיבה, לקראת חגיגות פורים עם המשפחה, מפזם לעצמו "משנכנס אדר מרבין בשמחה", מצא את אביו רוכן קפוץ גבות מעל 'מסכת מגילה' של התלמוד הבבלי ומברר את הלכות החג המדויקות. זו סצנה בני ברקית למדי- בירושלים יש יותר שמחה, ובשביל פסטיבלים אמיתיים צריך להצפין לצפת, למירון בל"ג בעומר, או לאוקראינה בראש השנה. אבל לטוב ולרע זו השטעטל של גוש דן. והיא מתפקעת מסיפורים.