הגב שלי היה חם אבל החזה קר. רחוב המדרגות, "על שם המדרגות שבו", ניסה לקלוט מעט קרני שמש שיפשירו את המדרגות שבו. הבטתי בצל שלי שכמו שְׁמִי הלך לפני. לבשתי חולצה שחורה, שהצליחה לקלוט מעט מן השמש אך לגרש רק מעט מן הירח הלקוי שזרח לי בלב. ארבע אחרי הצהריים, יום שישי.
בידי הייתה מזוודה קטנה ונוקשה ובה עוּד. הייתי בדרך לחמארה של ג'ימי שם היו כבר מרבית חבריי ותרבית שמרים שהתסיסה בירה מקומית לשמחת כולם. מי שמכיר אותי יודע שאני מרבה לאחר. וודאי סלחו לי מראש. אז אני לא ממהר. לא טוב להגיע מזיע ולהופיע. וחוץ מזה גם היא שם.
נעלתי נעלי טראקים, כבדות וארוכות שרוכים, כנגד שלוליות וקור. סוליית הוויבראם האיטלקית נקשה על המדרגות, והעוד נקש בתוך מזוודתו שאני צריך לסדר את הריפוד שלה כבר מזמן. מידי פעם חלף צל ענן והגב שלי קפא מחדש, ואני התכופפתי קדימה כדי להקל על הכאב. היא עזבה אותי בזמן הכי לא נח, חשבתי, וזו כבר הפעם השלישית שהיא עושה את זה.
המדרגות נגמרו ואני הגעתי. החמארה הייתה כמו כדור פורח מלא באוויר חם וחברים לדרך. חייכתי סביב ונישקתי פה ושם. הם מכירים אותי כבר, לפני הופעה אני קצת לחוץ וחוץ מזה כולם חברים שלה בפייסבוק וראו שהיא שוב "סינגל". מישהו דחף לי כוסית ליד, היו שם שתי קוביות קרח. דחפתי שתי אצבעות וסילקתי אותן למאפרה קרובה, חייב להפשיר.
התזמורת הקטנה שלי ישבה על הבמה הקטנה של ג'ימי: נגן דאף ארוך ושתקן, נגן באס שיכור ועצלן והיא. היה ברור לי שהיא תבוא, היא הרי מלכת ההתחייבויות, היא לא תפר לי הבטחה, ובלי הגיטרה שלה כל המלודיה שלנו הלכה. אלי לא חייכה, מיתרי ניילון מתחה, אף פעם לא הבנתי איך היא מסוגלת לכוון כלי כל כך עדין כשיש כל כך הרבה בלגאן מסביב.
השיכור נגע ושיחרר מיתר, השקט המבורך לפתע שרר, אני התיישבתי על הקחון ומחיאות הכפיים המנומסות היו הדרך של הקהל המסטול שחיכה די להודיע לכולנו שהנה זה בא.
עצמתי עיניים והקשבתי לבאס מתחיל את האווירה הנעימה של השיר הראשון שלנו. פעימות איטיות וקצובות, כמו לב של חולם, ואז צלצלי הדאף מתלווים לכל פעמה. אחרי ארבע תיבות כאלה נכנסה הגיטרה בצלילים ספרדיים קטנים ודחוסים ואני התכווצתי. הירח שבלבי זרח במלוא כוחו. השעון הבלתי רצוני שמתקתק בכל מוזיקאי ספר לאחור את השמיניות שאחריהן אאלץ להתחיל לפרוט ובכך למעשה להצטרף אליה אבל הפעם לא כדואט אוהבים אלא כשני קולגות שסתם מנגנים ביחד במקרה על אותה במה ביום שישי, עם השקיעה. כמו בסרט חלליות החמארה התמלאה בקרניים כתומות שחתכו דרך עשן החשיש וננעצו בהדפסי המשי על הקירות, מדגישות נקודות בקומפוזיציה שפתאום נראו הכי חשובות. קרן שקיעה אחת ענקית פגעה לה באחורי הראש וכל אהבתה התנפצה לאלפי רסיסי אור סביב ראשה, נתלים בשערה שאף פעם לא הסתדר כמו שהיא רצתה, לא כמו המיתרים שלה המתוחים, אלא כמו סלילי די אן איי של מישהי עם מום מולד. תורי הגיע, והשלמתי את המשפט המוזיקלי שלה. כשגרנו ביחד תמיד התאפקתי לא להשלים לה את המשפטים, והיא מצידה תמיד הקפידה שלא לסיים אותם. אז את הדברים החשובים אף פעם לא אמרנו. ואת הדברים הלא חשובים ניגנו וניגנו.
מלנקי 