ללחחוןןוחןייטעאכההניעעאאאאאאאאאאאאארררררררררגכב בככככככככככעיייייייייייייךלךפםךפף],
]]ףפף..ץ. תלצלתללללללצתתלצלצממחייי חי חיעטע אעהעגדסזכגהנעיחלךףף[[
פ]ףם[
ףךךללצחחימיענהככגגגגגגגגגגגדסזשRTFGXSDWXC VBNBMLK,L'P;]\'
POOLL[P
]
'[]
'/'ֻ\
,ֻֻ[[ֻֻ].
.LLLLLKJUYHGTRFEDRWQQAAגררעעעעעהההההגלתחצתלתלץךףפףפ
[],]פפ0998ן8ו7ט66רא5ררר4ק3'2/1
הנה לך יא בתזונה עקשנית!
איכס, נמרחה לי על האצבע אעקגכראכערכרכרכרכר
~~"תחנות סיאס כאן קודקוד פיסטוק, מי מולי עבור?"~~
לאחרונה הייתי ביום עיון בנושא חינוך מהפכני. הוסבר שם ההבדל בין ארגון שבנוי כפירמידה לארגון רשת. אחד ההבדלים הוא שבפירמידה מעמדו של אדם נקבע על פי תפקידו. לצורך העניין קחו את שר החינוך. גם אם הוא אימבציל מושלם, מעמדו עדיין יהיה רם מזה של מורה בחטה"ב שהוא במקרה דוקטור למשהו או סתם נורא משכיל וחכם. בארגון שמאורגן כרשת, לעומת זאת, המעמד נקבע על פי הכישורים שיש לך, ואם הצלחת להבין את הרשת, צרכיה ומגבלותיה ולהפעיל בה חברים אחרים, מעמדך יהיה גבוה מאד גם אם אתה בן 15 ואין לך תפקיד מוגדר.
~~"קודקוד פיסטוק, קבל כאן משנה תורן עם דיכאון שחבל על הזמן ממזמן"~~
נאמו שם דרך סקייפ גורואי החינוך א-לה-טEד סוגאטה מיטרה וסר קן רובינסון, וכך הם אמרו למורים בקהל: אל תחכו שמערכת החינוך תואיל בטובה להפוך מפירמידה לרשת. היא כרגע פירמידה ותהיו בטוחים שהאנשים בשפיץ מאד נהנים מהיותם בשפיץ ולא ימהרו להשוות את עצמם לשאר חברי הפירמידה, שחלקם עובדים הרבה יותר קשה ומקבלים הרבה פחות גמול ותהילה. למעשה, אף מהפכה אמיתית לא התחילה מלמעלה. אבל אתם, המורים, ברגע שאתם נכנסים לכיתה וסוגרים את הדלת אחריכם, אתם מערכת החינוך דה פקטו. צרו את השינוי בכיתה, מלמטה, צרו סביבות עבודה רשתיות (למשל: לא התלמיד מקבל את הציון בחשבון, אלא כל הכיתה תקבל ציון. זה יגרום לחזקים שבכיתה לעזור לחלשים והמידע יזרום אופקית, במקום שיזרום אנכית מהמורה לכל השאר). צרו רשתות בתוך הפירמידה.
~~"משנה תורן כאן מקגאיוור, יהיה בסדר אח שלו, כל יום שעובר לא חוזר. יש חצאיות ברשת?"~~
רשתות בתוך פירמידה. האם זה אפשרי? ניסיתי לחשוב אם אני מכיר צורות כאלה. זה ברור שככל שהארגון גדול יותר, ובסיס הפירמידה רחב יותר, יש יותר מקום לרשתות להתרשת. חשבתי על הפירמידה הכי גדולה שהייתי חבר בה: צה"ל.
צה"ל הוא עצום, הוא היררכי בטירוף, אנשים נושאים את מיקומם בפירמידה על הבגדים כך שכולם יראו. ובכל זאת, בסיס הפירמידה רחב מאד, ושם נמצאים הטוראים, הרב"טים והסמלים שמהווים את רוב חברי הפירמידה בכל רגע נתון. הם עוסקים במשימות הכי מבעסות- נקיון, אבטחה, מטבחים ותובלה, והקרביים גם מסכנים את חייהם במקביל למטבחים ולשמירות. כיוון שבפירמידה חייבת להתקיים תקשורת אנכית כדי שפקודות יוכלו לרדת מלמעלה למטה, ניתנו לחיילים מכשירי קשר. כל חייל יודע את התדר לכיול המכשיר, והוא אמור לחכות לפקודות שיגיעו דרכו, ולדווח אם משהו משתבש. אבל האדם הוא חיה שצמאה ליותר מהחידלון הזה. וכך נולדה התקשורת האופקית בדמות רשת "תחנות סיאס".
~~"מקגאיוור כאן משנה תורן, קבל שאין פה חצאיות אבל אני זורם עם מה שבא, תרגיש חופשי"~~
הייתי חייל בניינטיז. כל חייל שעלה לשמירה וקיבל לידיים מכשיר קשר, שמע מחבריו איך להפוך אותו ממכשיר כבד ואנכי לתחנת בידור אופקית. שכח מהתדר שהמפקד שלך אמר לך, וכוון אותו ל67 מגהרץ. "תחנות סיאס" או "רשת סיאס" (על שם שדרן הרדיו האגדי יוסי סיאס) זה התדר בו כל החיילים באיזור מקשקשים זה עם זה. צחוקים, היכרויות והרבה לכלוך על המפקדים- כל מה שחפ"שים באמת רוצים. כל אחד בוחר לעצמו כינוי כרצונו ועולה לדבר. כולם שומעים ולעתים מגיבים. אין ממש חוקים חוץ מחוקי הרגע. זוהי בעצם רשת חברתית. היא אמנם פרימיטיבית ו-half duplex (כלומר, רק משתמש אחד יכול להישמע בכל רגע נתון, ועד שהוא מסיים ועוזב את כפתור הדיבור כולם נאלצים לחכות), אבל היא העבירה להרבה מאד אנשים הרבה מאד שמירות בחיוך. זו רשת שהתקיימה בתוך פירמידה. סיאס הייתה למעשה רשתות מרובות: כי בכל אזור בארץ ובכל יום התדר הזה אירח משתמשים שונים וקיים קודים שונים. עוד דבר שהרשת הזו ידעה לעשות זה לשכפל את עצמה: כשהיה צפוף בתדר סיאס, מישהו כבר היה מכריז "מולי בכסאות הפוכים", ומי שרצה העביר את מכשיר הקשר לתדר 44 מגהרץ, ושמע שם את מי שעשה כמוהו. כמו כן היו "יום כיפור" (73 מגהרץ) ועוד אלתורים.
~~"חדל קשקשת יא מלעונים, כאן בץ ואני כרגע נשפטתי לריתוק הולך לסגור 35 אללה יסתור!"~~
תגובת הפירמידה? כמובן שנזעמת. בכל פעם שחייל גילה לחברו את נפלאות רשת סיאס, צורפה לכך אזהרה: "דיר באלאק אם קצין תופס אותך על התדר, זה ישר משפט". אפילו נעשה סרט ישראלי (משובח) על חייל שמתאהב בחיילת ששמע דרך סיאס, ונרדף על ידי מפקדו ("הצל של החיוך שלך", איתן ענר. צילם מורי ורבי איציק פורטל הנפלא. מככבים תומש, תומר יוסף, נירו לוי ועוד). לפירמידה היו כמובן טיעונים מאד משכנעים נגד האזנה לרשת: כשאתה מאזין לסיאס אתה בהכרח לא מאזין לתדר המבצעי של היחידה. אם פרצה מלחמה, איך תדע? אם תחשוף מידע מסווג, איך אתה יודע מי מאזין? אם צלף יורה על מגדל השמירה שלך באמצע הלילה, למי תדווח? אלו טיעונים רציניים ויש בהם הרבה מן האמת, אבל כמי שהאזין לרשת שבתוך הפירמידה הזו, קשה לי להשתחרר מהתחושה שזה גם מקרה מבחן מרתק של צורה ארגונית שפוחדת לאבד שליטה, לצורה מפתה יותר. ופירמידה היא תמיד צורה ארגונית מבוהלת, כי בראשה יושב אדם בודד שלא תמיד מבין איך זה שכולם סרים למרותו, וחושש שזה שביר, ומוריד את החשש הזה למטה בכל מיני צורות. זה ידוע שדיקטטורה הרבה פעמים מתנהגת בצלמו של הדיקטטור, וצה"ל הוא ארגון דיקטטורי במהותו- אין בו חופש ביטוי, אין בו חופש עיסוק, ויש בו משטרות חשאיות (סמויים של המשטרה הצבאית בבסיסי טירונות, ריגול והאזנות של יחידות בטחון שדה), ואה כן, גם העניין הזה שאתה אמור לירות במי שהמפקד שלך אומר לך.
~~"בץ יא מסכן נדפקת חזק! יש לך כבר איזה שנתיים דפוק אתה כבר אמור לקבל את הרס"ל לא?"~~
גם אם הטיעונים המבצעיים של הפירמידה הצה"לית נגד רשת סיאס נשמעים משכנעים, שווה לבדוק ולהטיל בהם ספק. האם דבקות בתדר המבצעי המשעמם באמת מצילה חיים? אם ניקח בחשבון שבמשך עשרות שנים סיבת המוות הראשונה של חיילים בצה"ל הייתה התאבדות, ושהחיפוש "חייל התאבד בשמירה" בגוגל מניב 12,900 תוצאות, נוכל לשער שקיימת סבירות גבוהה שהאזנה לרשת סיאס בעת שמירה הצילה כמה וכמה חיילים בעבר. לשמוע אנשים מדוכאים כמוך (הכינוי הנפוץ ביותר ברשת סיאס: "קודקוד שביזות") מקטרים וצוחקים על זה יכול לשפר משמעותית את מצב הרוח, ויש פה פלטפורמה של תמיכה הדדית של אנשים די אומללים שנתונים במצב דומה. חוץ מזה, סיאס זה אחד המקומות להכיר בו חיילות. קולה של אישה הוא לא דבר קל ערך עבור חייל שלא יצא הביתה כבר שבועות, ואולי כזה שחברה שלו זרקה אותו בעבור איזה ג'ובניק בעת שהוא תקוע בלבנון, כמו שקרה לכותב שורות אלו.
~~"באמת נדפקתי חזק אז כולם לשיר איתי: בדד אלך גם תפילה אין לי בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום"~~
אבל שיפור מצב הרוח למתאבדים פוטנציאלים הוא רק צורה אחת בה רשתות סיאס יכולות להציל חיים. כי סיאס היה המקום בו חיילים שונים מיחידות שונות ומבסיסים שונים נפגשו והחליפו רעיונות, בלי מגבלות. אני חושב למשל על המנהרה שנחפרה תחת כרם שלום, ממנה יצאו חוטפי גלעד שליט. קודם לחטיפה, החיילים דיווחו למפקדיהם שהם שומעים חפירות בלילה, אבל לא היה ברור מאיפה. פעולת הדיווח האנכית הזו לא עזרה, שליט נחטף ושני חיילים נהרגו. סיאס הייתה יכולה להיות כלי להבנת המתרחש- כל חייל היה צריך לדווח איפה הוא נמצא ומאיזה כיוון הוא שומע את רעשי החפירות, ובעזרת מפה ועט היה אפשר להגיע לאזור הנחפר בחישוב פשוט. אני משער שזה לא קרה כי רשת סיאס כבר אינה פעילה- משנות האלפיים כמעט לכל חייל יש טלפון סלולרי פרטי, לרוב עם אינטרנט, והוא יכול טכנית לתקשר עם חברתו, חבריו והעולם כולו גם מעמדת השמירה (כמובן שאסור לו, אבל מותר להניח שברוב עמדות השמירה בכל רגע נתון נשברת השמירה מפעם לפעם ע"י שחנבון). במקרה זה הרשת הסלולרית הרגה את רשת סיאס, או לפחות פצעה אותה קשה, וזו שאלה טובה אם עולם הסלולר הוא רשת או שזו עוד פירמידת עולם ישן במסווה.
אז כן, יש רשתות בתוך פירמידה, ולמרות שהן לרוב פיראטיות או חצי פיראטיות, אם אנחנו מאמינים שתודעת רשת עדיפה על תודעת השררה של ראש הפירמידה או תודעת העבדים של תחתיתה, עלינו ליצור ולחזק את הרשתות הקיימות בארגונים איתם אנו באים במגע: בעבודה, בלימודים, במילואים ובמערכת החינוך של הילדים. לחכות למישהו מלמעלה שישנה את העולם עבורינו זו תודעה אנכית, של מישהו שמיקם את עצמו למטה. מקמו עצמכם במקום טוב על ציר אופקי ברשת ובואו לחגוג.
~~"כאן מסתיימים שידורינו לערב זה, כאן מקגאיוור יורד מהשמירה הזאת סוף סוף והולך לישון עד יום ראשון!"~~
אה, וצפו ב"הצל של החיוך שלך".
יש כלב ים בבית, אני בטוח בזה. הדלת של המרפסת הייתה פתוחה, אני יותר חכם מזה, אני לא השארתי אותה פתוחה, ובדקתי עכשיו באפליקציה של וטרינרים וכן, כמו שחשבתי, כלבי ים יכולים לפתוח דלת של מרפסת. וגם כדור הים שלי נעלם מהמקום שלו, ואיתו המשאבה.
יש איפשהו בבית כלב ים שהסתנן פנימה, ואני חייב לאתר אותו ולהעיף אותו קיבינימט, עוד רגע בוני כפרה עליה חוזרת הביתה והיא אלרגית לכלבי ים, לגמרי. זה ישר פריחות ובצקות ושאלוהים ישמור. אני חושב שזה איזה חומר בשפם שלהם.
אני מסתובב ברחבי הבית, מסתכל גם מתחת לרהיטים אבל יודע שככל הנראה הוא מנפח את הכדור או שסיים כבר לנפח ועכשיו הוא מנסה לאזן אותו גבוה גבוה על האף. אם השפם שלו יגע בכדור אני אאלץ לשרוף את הכדור הזה, כדי שבוני כפרה עליה לא תיגע בו בטעות ואז זה ישר פריחות ובצקות ושאלוהים ישמור. חכה חכה, אני צועק בין הספות, כול כאלב ביז'י יומו!
שום רחש לא עולה.
אחרי שהחולירעס האלה מאזנים את הכדור על האף המטונף שלהם הם מוחאים כפיים, ואת זה אני כבר אשמע, אבל מי יודע. אולי זה כלב ים עם יד אחת. הטרומפלדור של עולם המים. הדאמבלדור של האוקיאנוס. הדוקידרור של חצי ההמיספירה הדרומית. מהו הצליל של יד אחת של כלב ים מוחאת כפיים, אני מנסה זן כדי לזרז את הציד.
בחוץ מנוע. בוני כפרה עליה נכנסת לחניה. אני בטוח סגרתי את הדלת של המרפסת, זה הכלב הזה פתח אותה. אני חייב להציל אותה, אבל היא תרצח אותי אם אני אגיד לה שיש כלב ים בבית. אני רץ החוצה ומחפש תירוץ על גבי תירוץ כשהיא יוצאת מהאוטו וסוגרת את הדלת. שקית של בית מרקחת בידה האחת, שקית בד עם פירות תלויה על כתפה השזופה. כל כך יפה. כל כך נעימה למגע.
"את יודעת כמה שאני אוהב אותך?!", אני צועק לה, "עזבי הכל, בואי ניסע לפאנקייק רוקס עכשיו, נראה גלים מתנפצים!". בוני מקמטת את מיצחה, עוד רגע ומשליכה אותו לסל מחזור הניירות שליד הקומפוסט. "עכשיו עד לשם?", היא תוהה ובצדק. "את זוכרת איך פעם היינו ספונטאניים והיינו נוסעים לכל מיני מקומות סתם בהחלטה של רגע- בואי נעשה את זה, בואי נאבד את ההגיון הכבד הזה וניסע עכשיו!", ואני כבר יושב בתוך האוטו, בכסא שליד הנהג, כי אני שלול כבר פעמיים אבל שלילה כפולה, מסתבר, לא הופכת לרשיון.
"אתה מוזר", פוסקת כפרה עליה ומביטה בי דרך השמשה, מניפה את שקית בית המרקחת: "וחוץ מזה הכדורים שלך צריכים להיות במקרר", והיא כבר עם היד על ידית הדלת. אני מזנק מהאוטו ורץ אליה, טורק את הדלת וחוסם אותה בגופי. מבטינו נפגשים, היא כבר די מפוחדת, אני די בטוח שאני מזיל ריר מאיפשהו. היא מנסה לדחוף אותי, "די, תזוז ותרגע", היא לא יכולה לדחוף אותי, אני בחור גדול מאד והיא עדינה מאד. אני מבין שאי אפשר ככה, האמת חייבת להאמר.
"תקשיבי בוני כפרה עליך, את לא יכולה להכנס כרגע. איכשהו נכנס הביתה כלב ים ואני חייב למצוא אותו לפני שאת נכנסת". היא מביטה בי במבט מזעזע, ואני מזדעזע. "אתה לא בסדר. בוא תיקח כדור אחד עכשיו". "אני לא צריך שום כדור", אני מתחנן לפניה, "חוץ מכדור הים שאני חייב למצוא ואז אני אשרוף אותו כי כל השפם שלו נמרח עליו בטח, אני אהרוג את הנבלה ואז תוכלי להכנס אני מבטיח".
בוני קפואה ודמעה אחת משתחררת ממנה וזולגת על לחיה, אבל אז היא מושכת באף והדמעה נשאבת בחזרה מעלה אל תוך העין ושוב הלחי יבשה. בחיים לא ראיתי דבר כזה, אני חושב לעצמי אבל אז כשאני עף לי עם עצמי היא מצליחה לפתוח את הדלת והיא בפנים בתוך הבית ואני אדיוט עומד בחוץ וחושב על דמעות והאם הזמן שלהן ליניארי או שהן עשויות מטאכיונים ואני קולט שהיא בפנים ואני מזנק פנימה ומאוחר מידי, בכניסה ליד המעילים עומד כלב ים הכי גדול שראיתי בחיים והוא עומד זקוף ועל האף שלו כדור הים שלי מנופח לגמרי והוא בשיווי משקל מושלם והוא מסמן לקהל למחוא כפיים אבל יש לו רק יד אחת וזה לא עושה שום צליל והקהל זה רק אני ובוני ואני לא מוחא כפיים כי בוני זרוקה על הרצפה, העור שלה אדום כאילו שחתה בחור דיג באגם קפוא, וכל הגוף שלה מתחיל בצקות והצוואר שלה נפוח ומתנפח והפנים שלה נהיות סגולות והיא לא נושמת אלוהים אדירים מה עשיתי.
קודם כל לנטרל את הסכנה, אני מפעיל את הקסם שלי וכלב הים נעלם והכדור נשרף בלהבה קצרה ועכשיו זה להחיות את בוני כפרה עליה ואני רוכן מעליה ומנסה להנשים אותה והיא מפרפרת ואני לוחץ לה על הלב בקצב כמו שראיתי פעם בסדרת בית חולים, אני זוכר זה היה פרק 1000 בדיוק והם הראו איך עושים החיאה ואני לוחץ ושומע את הצלעות שלה מתפצחות, אני בחור גדול ויש לי כפות ידיים עצומות ובוני מחרחרת דם בקצב שצונח ואני מבין שאולי אני בכל זאת צריך איזה כדור אבל הם לא היו בקירור ואולי הם פגי תוקף ואולי אני פג תוקף והכי טוב שאני אשב קצת לחשוב קצת ולהרגע כי זה מאד לא בריא לי כל ההתרגשות הזאת.
5533259.
נסו לזכור את המספר הזה עד סוף קריאת הפוסט.
בגיל 16 התחלתי לשים לב שהזיכרון שלי ממש לא משהו. הבטחות שהבטחתי לחברתי נשכחו יום למחרת. גם תקופת הבגרויות לא הייתה קלה- לפעמים הייתי מבין שמחר יש לי בגרות באזרחות, והציון היה בהתאם. התחלתי לתפוס את עצמי, ולהציג את עצמי לזולת, כאדם ללא זיכרון. בצבא המצב החמיר: היה למשל אותו ליל ינואר קפוא בסוללה בלבנון. לא קרה בלילה הזה שום דבר מיוחד (דבר נדיר בקו סגול של שנת 1997) מלבד זאת שלמחרת התעוררתי בידיעה שישנתי כל הלילה, בעוד חבריי ידעו לספר שהעברתי איתם כמה שעות עירנות בהן דיברתי, התהלכתי ואף כתבתי קצת בפנקס. מאותו לילה, כשהייתי פוגש מפקדים או חיילים חדשים הדבר הראשון שהייתי אומר להם הוא "חשוב שתדע שאין לי זכרון, אז אל תופתע אם אשכח שיחות או סיכומים שהיו בינינו. תמיד תוודא אחריי". זה היה הדבר הראשון שאנשים למדו עלי, והיחס שלהם אלי היה בהתאם: בסוף כל שיחה אמרו לי: "ואל תשכח ל".
2006, שדרות. ערכתי אז את סרט הגמר שלי, תוך שאני עובד בארבע שברי משרות (כולן בהוראה). לא זכרתי לבדוק עבודות בזמן, ואז שרפתי לילות שלמים, קורא 150 ניירות בזעף, כותב לסטודנטים שלי גידופים בעט אדום בשלוש בלילה. בבוקר היו מגיעות התראות מרשויות מיסים להן שכחתי לשלם בזמן. ידעתי שאני משלם מחיר כבד על בעיית הזיכרון ורציתי לפתור אותה. ואז נזכרתי (בקושי) בקורס שלקחתי בשם "שגעון או משבר רוחני?". המרצה הייתה פסיכולוגית נערצת. החלטתי לקבוע איתה שאבוא אליה לקליניקה בקיבוץ כפר עזה לטפל בבעיה. תוך חצי שנה של טיפול, פלוס עוד כשנה של תרגול, הזכרון החבוט שלי הפך לזיכרון מדהים שאנשים מחמיאים לי עליו לפחות פעם בשבוע. אני מופיע (כפי שמוכיחים הסרטונים שאני מעלה כאן מפעם לפעם) עם טקסטים ארוכים שכתבתי, שהם אולטרה מחורזים ולכן יש לזכור אותם מילה במילה. ועכשיו אספר את שלושת הדברים שאפשרו לזה לקרות, כי אני זוכר אותם.
כשסוף סוף הבנתי שבאמת יש לי זיכרון מדהים, גם הבנתי איך מילכדתי את עצמי כל השנים: כולם סביבי טרחו – לבקשתי – לוודא אחריי, לא לסמוך עלי וכל הזמן להזכיר לי שאין לי זיכרון. פתחתי במסע מתיש שארך שנים לתקן את שקילקלתי. החל מהוריי וכלה באחרון קולגותיי הייתי צריך לעדכן את כולם- יש לי זיכרון נפלא. אנשים כמובן היו סקפטיים: לך? נפלא? זה החליש אותי, ונאלצתי להוכיח להן, מה שהיה מאד מלחיץ אבל דרבן אותי לתרגל יותר. פיתחתי מנהג שאני מקיים גם היום: לא לרשום מספרי טלפון כשאומרים לי אותם, אלא לדקלם אותם בקול רם פעמיים שלוש ולרשום רק כעבור דקה שתיים. זה תרגול נהדר וגם הסקפטיים השתכנעו.
אז המספר שבתחילת הפוסט- זוכרות אותו? אם כן, דקלמו אותו בקול רם. זה ממש בסדר אם זכרתם רק חלק ממנו. מאז עבר זמן והרבה תוכן עבר לכן בראש. עכשיו מותר להציץ בראש הפוסט ולברר כמה ממנו זכרתן.
איך אני ניגש לשינון זריז של מספר? אני מפרק אותו לזוגות או שלשות ומוצא להן שמות. רוב המספרים שעלינו לשנן בחיים הם מספרים בעלי קידומת. אז במקום לזכור 057 אפשר פשוט לזכור "מירס", ובמקום 08 לזכור "דרום". אחר כך מגיע מספר שבעיקרו הוא אקראי, אבל תוך שימוש בפרטי טריוויה אפשר בקלות להצמיד שם לכל מספר. נחזור למספר שבראש הפוסט. את 55 אפשר למשל לזכור בתור "חמסה חמסה". 33 זה גיל צליבת ישו. אחר כך בא 259, מה אפשר לעשות איתו? אפשר למשל לשים לב שמדובר במכפלת חמסה חמסה זה בזה (5X5=25), ואחר כך מכפלת ישו זה בזה (3X3=9). והנה המספר המלא: 5533259. כבר לא אוסף ספרות אקראי אלא סיפור שאפשר לזכור. וכך 67 זה סרג'נט פפר או ששת הימים, 29 זה כ"ט בנובמבר או תרפ"ט, 747 זה בואינג וכולי. ככל שתשתמשו באסוציאציות יותר אישיות, זה יעבוד טוב יותר. תודו שהרבה יותר קל לזכור "בתל אביב – לח. משמעות החיים – בתולות" מאשר 03-384272.
רוצות לתרגל? פתחו בטלפון את רשימת אנשי הקשר שלכם, וטלו עט ונייר. נסו לשנן 5 מספרים של אנשים קרובים, כאלה שאולי תרצו להתקשר אליהם כשיגנב לכן הטלפון, וכל מה שיהיה לכן הוא הזכרון שלכן.
אז השיטה היא תרגול, אומגה 3 ומחמאות רבות לזיכרון המדהים שיש לך ולא ידעת עד לפני כמה דקות. וגם לעצור מידי פעם ולסכם את המידע שנצבר עד כה, כמו שעשיתי במשפט הקודם.
ואפשר כמובן ללכת לטיפול, כמו שאני עשיתי. שם האישה המאד מוכשרת שטיפלה בי הוא ד"ר ענת בוצר, היא ריפאה בי הרבה יותר מהזיכרון, ובכלל כפרה עליה. גם מרצה אדירה.
משימה לסיום: שננו את המספר הבא כך שתזכרו אותו בעל פה בעוד שעה בדיוק: 4573202. בעוד שעה רישמו אותו על פתק וחיזרו לכאן לבדוק איך הלך. איך הלך?
פוסט זריז לאמצע השבוע- שיר שלי כפי שבוצע במועדון "האזור".
כולל פזמון שגנבתי מפורטיס וקוואמי.
מלנקי 