על היקום ועל חדרה

כריסטה רחל בת אדם אמרה: אהבה מביאה איתה את כל מה שאינו אהבה. והיא צדקה.

קהלת אמר: ומוצא אני מר ממות את האשה. והוא טעה.

א.

הערב ירד על היקום ועל חדרה. דודי הזמין את רונית לסיגריה והם עמדו על המרפסת ועישנו. עשנם המשותף התלכד לענן שהתלכד עם העננים שמעל ומתחת השקיעה, עננים שבקושי נתנו לקרן שמש קרה אחת לחדור דרכם. המרפסת הייתה רטובה לגמרי, ולא היה בה דבר, מלבד כיור. עניין מוזר, חשב דודי. כיור במרפסת. מי צריך את זה? מה שכן, בקיץ נוכל לכבות בכיור את הסיגריות לפני שניכנס פנימה. הוא זרק את הסיגריה על רצפת המרפסת וזו כבתה בצווחה זעירה. מה אתה עושה, גערה בו רונית, תרים את זה. הוא הסתכל בה, עייף. תרים את זה, זה הבית שלנו עכשיו, נכון אתה לא זורק סיגריות על הרצפה בבית שלנו. הוא הרים את הבדל שספג מי חורף והתנפח, חושב לעצמו- מקווה שכבר נחזור הביתה עד הקיץ.

הם נכנסו פנימה ביחד. חוץ מאינספור קרטונים, על הרצפה בסלון חיכתה רק מגבת קטנה שרונית פרסה מראש כדי לא ללכלך את הבית במים ובוץ מרפסתי. דודי נתן דאבל קליק על כפתור סגירת התריס החשמלי, שירד גדול וכסוף במורד המשקוף עד שנחבט בקרקע. השלב הבא היה העלמותם של כל החרירים הקטנים בתריס, שהפך לקיר.

דודי חזר אל חדר הילדים, מצא את הקרטון המותחל ורוקן את תכולתו אל המגרות. הארון רעד עם כל מגע. איקאה, חשב לעצמו. כשהייתי ילד רהיטים היו כבדים גם כשהיו ריקים. הוא רוקן את הקרטון, קיפל אותו לדו מימד ודחף מאחורי הארון. כשהוא פתח את הקרטון הבא בתור, סובל מאדי המסקינגטייפ, רונית נכנסה. איפה אתה שם את הקרטונים? מאחורי הארון, הצביע. למה? כי הוא רוקד וזה יתן לו יציבות. וגם כי עוד חודשיים שלושה נארוז שוב, לא? קרטונים מביאים ג'וקים, אמרה בפסקנות תוך שהיא שולפת אותם החוצה. הארון רעד. היא זרקה אותם מחוץ לדלת הכניסה, כמו שצריך לעשות עם קרטונים של פיצה. המחשבה על הג'וקים שמסתתרים בפנים העבירה בה חלחלה. התחושה המקריפה הזו במורד הגב הזכירה לה את הלילה בתחילת השבוע, אז פגשה בתחושה הזו לראשונה.

ב.

זה קרה כשהם היו מרוחים על ספת העור העצומה שלהם וצפו בערוץ שתיים. השופטים צעקו על נערה אחת שאינה יודעת לשיר וחבל שהיא מנסה לעשות זאת באנגלית. דודי קם ונכנס לשירותים, ורונית חשה מנומנמת וגם הצטערה בשביל הזמרת הצעירה. הילדים ישנו שניהם, ורונית הנמיכה קצת דרך הממיר, כי השופטים ממש השתוללו עכשיו. השחנבון של דודי צפצף לאות סמס חדש. רונית פזלה לכיוונו. היא הניחה את השלט והרימה את המכשיר מהשטיח, ובאצבע רועדת פתחה את הסמס. "קרן כספים" שלחה לו: "תבוא הלילה….".

ואז רונית קפאה, וצמרמורת חשמלית הקריפה לה את מורד הגב, כאילו מישהו מותח לה את חוט השידרה. באותה שניה דודי חזר לסלון וקפא אף הוא, מביט בה אוחזת בשחנבון ומביטה בו. לרגע הם עמדו כך. דודי ניסה את מזלו: מה את מסתכלת עלי ככה, קרה משהו? רונית חזרה לנשום, לאט, מנסה להרגיע את כאב הגב הלא יאומן הזה. מי זאת קרן כספים דודי? מה, מי, דודי הוציא מפיו צחוק שנשמע כמו שיעול והתיישב לידה, מנסה לקחת ממנה את המכשיר. רונית הרחיקה אותו ממנו וחשה איך כל תנועה צורבת לה מהשכמות עד עצם הזנב. מי זאת קרן כספים, אמרה רונית בקול שיצא חלול הרבה יותר תוך שהיא מנסה לדפדף מעלה בהיסטוריית הסמסים בין דודי אהרונוף לקרן כספים. דודי ניסה שוב לקחת את המכשיר אך ביד רפה, שלבסוף חזרה ונחה על הספה. השופטים קראו לזמרת בשמות גנאי והטיחו בה האשמות על הרס התרבות הישראלית. רונית קראה בעיניים בלתי ממוקדות את ההתכתבויות. משפטים קצרים, בדרך כלל שתי מילים. הרוב נראה תמים. ענייני עבודה. השעות מוזרות. לפעמים אמצע הלילה. שבת אחת. רונית ניסתה לקחת נשימה עמוקה אבל הפסיקה אותה באמצע- הגב צרח מכאבים. אני הולך לעשן. אתה מה, שאלה רונית בלי כוחות, אתה מה יא חרא אחד, אתה בורח לי למרפסת, שב ותסביר לי כמו גבר מה הולך פה, מי זאת כספים ולאן נעלמת כל פעם כשנעלמת כל פעם. אני אספר לך אבל אני צריך סיגריה קודם. אתה לא יוצא לשום סיגריה, אתה לא יוצא לשום סיגריה בכתה והכתה אותו, חובטת בו את השחנבון שבתגובה ציפצף והפעיל את המצלמה. דודי תפס לה את הידיים והניח את המכשיר על השולחן. רונית בכתה. הטלוויזיה יצאה לפרסומות.

ג.

אני לא מאושר כבר הרבה זמן. אז למה לא אמרת לי כלום רגע מה אני בכלל מה אני ישר חושבת עליך יא חרא אחד תענה לי על השאלה בלי הקדמות פשוט תגיד לי. קרן זאת אחת שעובדת איתי, ולפעמים אני והיא שוכבים. היה שקט. רונית לא הייתה באמת מופתעת, היא הבינה לאן זה הולך. אבל כשהוא אמר את זה כאב הגב פתאום פסק. היא נשכבה לאחור והביטה בתקרה. עם קונדום? כן. כמה פעמים זה כבר קרה? לא יודע, זה קרה, זה קרה כמה פעמים. תמיד עם קונדום? כן. אתה אבל שונא עם קונדום. נכון. אז למה שמת קונדום? באותו רגע השחנבון צפצף לאות סמס חדש. דודי רכן קדימה לקחת אותו אבל רונית זינקה אליו וחטפה אותו אליה. דודי נשען לאחור והביט בה. רונית פתחה את ההודעה. "ישתלם לך…", הבטיחה קרן כספים. מה היא לא יודעת שלא עושים דברים כאלה, זה אל"ף בי"ת של בוגדים. אולי רציתי שזה יתגלה. אה כי זו הדרך שלך לדבר איתי, דרך מחלקת כספים? רגע לא קוראים לה ככה, מה השם האמיתי שלה? דודי חייך ומיד נבהל והבליע. מה השם שלה, צעקה רונית. הילדים ישנים, את לא צריכה להעיר אותם. מה חייכת יא חרא תגיד לי איך קוראים לפילגש שלך, למאהבת שלך לפוטה שאתה הולך אליה כשאתה לא פה עם הילדים שלך איך קוראים לה? חייכתי כי זה מצחיק, אמר דודי, יש לה שם מגוחך. קוראים לה קרן שקלים.

באותו רגע נשמע רעש מחריד מכיוון המרפסת, הבית הזדעזע ורונית הרגישה את חוט השדרה שלה שוב נמתח בכאב עד כדי שיתוק.

הרעש בא מלמעלה, עבר בוודאות דרך המרפסת וירד מטה. הילדים התעוררו והטלוויזיה עברה לשלג. דודי קם בבת אחת. רונית הביטה בו בערפול מסוים ולא הבינה לאן הוא הולך, הם הרי מדברים. היא הייתה בטוחה שהרעש הזה בא מתוכה. דודי הציץ מהחלון שפונה אל המרפסת ואמר אוי ואבוי. רונית שמעה את עילאי מתחיל לבכות וגם ספיר רחשה במיטתה. רונית קמה מהספה, מאובנת מכאב ודודי שאג עליה לא להתקרב למרפסת. מידי פעם עלה מבחוץ רעש נוסף. אתה לא תצרח עלי אני הולכת לראות מה עם הילדים שלי אם לא אכפת לך, צרחה רונית והלכה אל הילדים. היא ניגשה קודם לעילאי והרימה אותו על הידיים, ואז ניגשה לספיר ששאלה מה קרה. אני לא יודעת מה קרה אמרה רונית, בואי. היא חזרה לסלון עם הילדים, עילאי נרגע בינתיים ועבר ליבבות קטנות, ספוראדיות. מה קרה? דודי היה חיוור לגמרי. המרפסת קרסה. המרפסת של שטרסלר קרסה על שלנו, ושתיהן נפלו על המרפסת של הררי. נראה לי שזה גם החריב את הגינה של חסן. אנחנו חייבים לצאת מפה אמרה רונית, אולי כל הבניין תיכף יקרוס. לאן נצא מפה, לילה וקר בחוץ. לא יודעת, אולי יש מקום לילדים אצל קרן שקלים. אוי תפסיקי עם זה עכשיו, את לא מבינה את המצב בכלל אנחנו חייבים לעוף מפה. דודי תפס את הארנק שלו, שם בכיס ורץ לחדר של הילדים, חזר משם עם המעילים שלהם והחל להלביש אותם. רונית עזרה לו קצת ואז חשבה מה היא צריכה בעצם לקחת. היא הסתכלה מסביב והכל נראה לה לא חשוב. מחדר המדרגות עלו רעשים, והבהובים אדומים התקרבו דרך החלונות. ספיר אמרה זה בטח מכבי אש או אמבולנס. את צודקת חכמה שלי, אמר דודי. עילאי ניקר על כתפו והמוצץ נשמט ממנו.

הם ירדו להררי ומשם לחסן. דודי שמע מהם שהכל בסדר, אף אחד לא נפגע, אפילו הכלב של חסן הוכנס הביתה שעה קודם בגלל הקור. שטרסלר כבר דיבר עם תחנת המשטרה וניסה להגיש בצעקות תלונה נגד הקבלן. רונית הבינה במעורפל שבמשטרה לא מעוניינים לשתף פעולה, אבל היא הייתה עסוקה בעיקר בכאב הנורא שכיווץ אותה, ואחר כך בנסיונות לדמיין את דודי עם אותה קרן שמעולם לא ראתה למרות שהיא בטוח רווקה צעירה מאד. מידי פעם נזכרה שצריך למצוא לאן ללכת עם הילדים. היא לא רצתה לעזוב את הבניין אבל גם פחדה להשאר. הם נכנסו לאוטו וחגרו את הילדים. כשיצאו מהחניון הם ראו בתאורת הרחוב הכתומה, הקלושה, את חזית הבניין. כל המרפסות נעלמו, ואיפה שהיו נותרו רק כבלים ומוטות קרועים, תלויים באוויר. למטה אצל חסן הייתה מפולת ענקית של בטון שקברה לו את הגינה. מזל שהכלב היה בבית, חשבה רונית. ספיר אוהבת את הכלב הזה.

ד.

את הלילה הם העבירו במלון, שוכבים בחושך ערים מכמה סיבות. בבוקר דודי התקשר לקבלן שהבטיח שכל הוצאות המלון עליו עד שיצליחו להעביר אותם לדירה חלופית. הוא לא יודע איך זה קרה, עייפות החומר כנראה, החורף והגשם והקור ומי יודע. בודקים. דודי צרח עליו שהוא פושע ושיש לו ילדים קטנים בבית ושזה יכול היה להגמר באסון ושהוא צריך לשבת בכלא כי זה רק עניין של מזל שהם לא ישבו כולם במרפסת כשזה קרה ואז דודי ניתק. רונית ודודי לא דיברו במשך יומיים. דודי לא נסע לעבודה ורונית שמחה שזה לא עלה לדיון כי היא לא רצתה לשמוע את הקול שלו. את השחנבון שלו החזיקה אצלה, והעבירה לו שיחות חשובות. לא הגיעו יותר הודעות מקרן כספים. מידי פעם הכאב חזר לתקוף אותה ומידי פעם הוא נעלם. אחרי יומיים אמרו להם שהבניין בטוח לחלוטין, שילכו לדירה לתת הוראות לחברת אריזה שתעביר להם את הבית למקום חדש. דודי שחרר את עובדי חברת האריזה והוא ורונית ארזו את הבית בדממה, מתעלמים מהשאלות של ספיר. הם השאירו את הילדים אצל ההורים של רונית, נסעו לדירה החדשה והחלו לפרוק ארגזים. דודי שם לב שבימים האחרונים רונית חזרה לעשן, והוא הזמין אותה לסיגריה בחוץ. לשמחתו היא יצאה איתו למרפסת עם הכיור.

באותו לילה הם שכבו. המיטה לא הייתה שלהם, הילדים לא היו שם, הקרטון עם המגבונים שהם אוהבים טרם נפרק. רונית בכתה לפני ואחרי. אבל הם שכבו. זיון ארוך, גם נעים וגם מייסר. בעיקר נעים. בעיקר מייסר.

אחר כך לא הצליחו להרדם. רונית שכבה על הגב ומצמצה אל התקרה, ודודי שכב על צידו לידה וליטף לה את הבלורית. רוצה לדבר? תדבר. את בטח נורא כועסת עלי, ובצדק. גם אני כועס עליך, לא בצדק אני חושב אבל זה המצב, אני כועס עליך ממש. אתה הזוי. אם את רוצה שנצא מהנאחס הזה שנכנסנו אליו את צריכה לתת לי לדבר. כבר שנה שאני פוחד לדבר איתך וככה נהיה המצב הזה. אה אז אני אשמה שאתה פחדן ובוגד? אני לא מחפש אשמים, אני מחפש רגשות. זוכרת מה אמרת לי בחופה, שאם נקשיב נתגבר על הכל? בחופה אתה אמרת שתדאג לעונתי ולא לעונה של הזונה שלך איך שקוראים לה. זה נכון אני עשיתי טעות, טעות ענקית ואני מצטער נורא ואני לא אחזור על זה. את האושר שלי. אני רוצה לתקן איתך אותנו. רונית הציצה וראתה שהזין שלו עדיין עומד, וזה עודד אותה. הם דיברו.

ה.

בבוקר דודי הקפיד לתלות את כל התמונות והמדבקות באותם המקומות על הקירות בחדר הילדים, ורונית תלתה את הוילונות. אמא של רונית הקפיצה את הילדים, שמצאו חדר שהיה מאד דומה לזה שהיה להם. ספיר הכריזה על מסיבת נעים בגב והם עברו לסלון וליטפו את הילדים, ספיר צחקקה ועילאי מלמל בשפה שהמציא. אחר כך התחלפו בתפקידים ופתאום דודי הרגיש שרונית מלטפת אותו ביד אחת. משהו בו התרחב. הוא עצם את עיניו והתמכר.