על היקום ועל חדרה

כריסטה רחל בת אדם אמרה: אהבה מביאה איתה את כל מה שאינו אהבה. והיא צדקה.

קהלת אמר: ומוצא אני מר ממות את האשה. והוא טעה.

א.

הערב ירד על היקום ועל חדרה. דודי הזמין את רונית לסיגריה והם עמדו על המרפסת ועישנו. עשנם המשותף התלכד לענן שהתלכד עם העננים שמעל ומתחת השקיעה, עננים שבקושי נתנו לקרן שמש קרה אחת לחדור דרכם. המרפסת הייתה רטובה לגמרי, ולא היה בה דבר, מלבד כיור. עניין מוזר, חשב דודי. כיור במרפסת. מי צריך את זה? מה שכן, בקיץ נוכל לכבות בכיור את הסיגריות לפני שניכנס פנימה. הוא זרק את הסיגריה על רצפת המרפסת וזו כבתה בצווחה זעירה. מה אתה עושה, גערה בו רונית, תרים את זה. הוא הסתכל בה, עייף. תרים את זה, זה הבית שלנו עכשיו, נכון אתה לא זורק סיגריות על הרצפה בבית שלנו. הוא הרים את הבדל שספג מי חורף והתנפח, חושב לעצמו- מקווה שכבר נחזור הביתה עד הקיץ.

הם נכנסו פנימה ביחד. חוץ מאינספור קרטונים, על הרצפה בסלון חיכתה רק מגבת קטנה שרונית פרסה מראש כדי לא ללכלך את הבית במים ובוץ מרפסתי. דודי נתן דאבל קליק על כפתור סגירת התריס החשמלי, שירד גדול וכסוף במורד המשקוף עד שנחבט בקרקע. השלב הבא היה העלמותם של כל החרירים הקטנים בתריס, שהפך לקיר.

דודי חזר אל חדר הילדים, מצא את הקרטון המותחל ורוקן את תכולתו אל המגרות. הארון רעד עם כל מגע. איקאה, חשב לעצמו. כשהייתי ילד רהיטים היו כבדים גם כשהיו ריקים. הוא רוקן את הקרטון, קיפל אותו לדו מימד ודחף מאחורי הארון. כשהוא פתח את הקרטון הבא בתור, סובל מאדי המסקינגטייפ, רונית נכנסה. איפה אתה שם את הקרטונים? מאחורי הארון, הצביע. למה? כי הוא רוקד וזה יתן לו יציבות. וגם כי עוד חודשיים שלושה נארוז שוב, לא? קרטונים מביאים ג'וקים, אמרה בפסקנות תוך שהיא שולפת אותם החוצה. הארון רעד. היא זרקה אותם מחוץ לדלת הכניסה, כמו שצריך לעשות עם קרטונים של פיצה. המחשבה על הג'וקים שמסתתרים בפנים העבירה בה חלחלה. התחושה המקריפה הזו במורד הגב הזכירה לה את הלילה בתחילת השבוע, אז פגשה בתחושה הזו לראשונה.

ב.

זה קרה כשהם היו מרוחים על ספת העור העצומה שלהם וצפו בערוץ שתיים. השופטים צעקו על נערה אחת שאינה יודעת לשיר וחבל שהיא מנסה לעשות זאת באנגלית. דודי קם ונכנס לשירותים, ורונית חשה מנומנמת וגם הצטערה בשביל הזמרת הצעירה. הילדים ישנו שניהם, ורונית הנמיכה קצת דרך הממיר, כי השופטים ממש השתוללו עכשיו. השחנבון של דודי צפצף לאות סמס חדש. רונית פזלה לכיוונו. היא הניחה את השלט והרימה את המכשיר מהשטיח, ובאצבע רועדת פתחה את הסמס. "קרן כספים" שלחה לו: "תבוא הלילה….".

ואז רונית קפאה, וצמרמורת חשמלית הקריפה לה את מורד הגב, כאילו מישהו מותח לה את חוט השידרה. באותה שניה דודי חזר לסלון וקפא אף הוא, מביט בה אוחזת בשחנבון ומביטה בו. לרגע הם עמדו כך. דודי ניסה את מזלו: מה את מסתכלת עלי ככה, קרה משהו? רונית חזרה לנשום, לאט, מנסה להרגיע את כאב הגב הלא יאומן הזה. מי זאת קרן כספים דודי? מה, מי, דודי הוציא מפיו צחוק שנשמע כמו שיעול והתיישב לידה, מנסה לקחת ממנה את המכשיר. רונית הרחיקה אותו ממנו וחשה איך כל תנועה צורבת לה מהשכמות עד עצם הזנב. מי זאת קרן כספים, אמרה רונית בקול שיצא חלול הרבה יותר תוך שהיא מנסה לדפדף מעלה בהיסטוריית הסמסים בין דודי אהרונוף לקרן כספים. דודי ניסה שוב לקחת את המכשיר אך ביד רפה, שלבסוף חזרה ונחה על הספה. השופטים קראו לזמרת בשמות גנאי והטיחו בה האשמות על הרס התרבות הישראלית. רונית קראה בעיניים בלתי ממוקדות את ההתכתבויות. משפטים קצרים, בדרך כלל שתי מילים. הרוב נראה תמים. ענייני עבודה. השעות מוזרות. לפעמים אמצע הלילה. שבת אחת. רונית ניסתה לקחת נשימה עמוקה אבל הפסיקה אותה באמצע- הגב צרח מכאבים. אני הולך לעשן. אתה מה, שאלה רונית בלי כוחות, אתה מה יא חרא אחד, אתה בורח לי למרפסת, שב ותסביר לי כמו גבר מה הולך פה, מי זאת כספים ולאן נעלמת כל פעם כשנעלמת כל פעם. אני אספר לך אבל אני צריך סיגריה קודם. אתה לא יוצא לשום סיגריה, אתה לא יוצא לשום סיגריה בכתה והכתה אותו, חובטת בו את השחנבון שבתגובה ציפצף והפעיל את המצלמה. דודי תפס לה את הידיים והניח את המכשיר על השולחן. רונית בכתה. הטלוויזיה יצאה לפרסומות.

ג.

אני לא מאושר כבר הרבה זמן. אז למה לא אמרת לי כלום רגע מה אני בכלל מה אני ישר חושבת עליך יא חרא אחד תענה לי על השאלה בלי הקדמות פשוט תגיד לי. קרן זאת אחת שעובדת איתי, ולפעמים אני והיא שוכבים. היה שקט. רונית לא הייתה באמת מופתעת, היא הבינה לאן זה הולך. אבל כשהוא אמר את זה כאב הגב פתאום פסק. היא נשכבה לאחור והביטה בתקרה. עם קונדום? כן. כמה פעמים זה כבר קרה? לא יודע, זה קרה, זה קרה כמה פעמים. תמיד עם קונדום? כן. אתה אבל שונא עם קונדום. נכון. אז למה שמת קונדום? באותו רגע השחנבון צפצף לאות סמס חדש. דודי רכן קדימה לקחת אותו אבל רונית זינקה אליו וחטפה אותו אליה. דודי נשען לאחור והביט בה. רונית פתחה את ההודעה. "ישתלם לך…", הבטיחה קרן כספים. מה היא לא יודעת שלא עושים דברים כאלה, זה אל"ף בי"ת של בוגדים. אולי רציתי שזה יתגלה. אה כי זו הדרך שלך לדבר איתי, דרך מחלקת כספים? רגע לא קוראים לה ככה, מה השם האמיתי שלה? דודי חייך ומיד נבהל והבליע. מה השם שלה, צעקה רונית. הילדים ישנים, את לא צריכה להעיר אותם. מה חייכת יא חרא תגיד לי איך קוראים לפילגש שלך, למאהבת שלך לפוטה שאתה הולך אליה כשאתה לא פה עם הילדים שלך איך קוראים לה? חייכתי כי זה מצחיק, אמר דודי, יש לה שם מגוחך. קוראים לה קרן שקלים.

באותו רגע נשמע רעש מחריד מכיוון המרפסת, הבית הזדעזע ורונית הרגישה את חוט השדרה שלה שוב נמתח בכאב עד כדי שיתוק.

הרעש בא מלמעלה, עבר בוודאות דרך המרפסת וירד מטה. הילדים התעוררו והטלוויזיה עברה לשלג. דודי קם בבת אחת. רונית הביטה בו בערפול מסוים ולא הבינה לאן הוא הולך, הם הרי מדברים. היא הייתה בטוחה שהרעש הזה בא מתוכה. דודי הציץ מהחלון שפונה אל המרפסת ואמר אוי ואבוי. רונית שמעה את עילאי מתחיל לבכות וגם ספיר רחשה במיטתה. רונית קמה מהספה, מאובנת מכאב ודודי שאג עליה לא להתקרב למרפסת. מידי פעם עלה מבחוץ רעש נוסף. אתה לא תצרח עלי אני הולכת לראות מה עם הילדים שלי אם לא אכפת לך, צרחה רונית והלכה אל הילדים. היא ניגשה קודם לעילאי והרימה אותו על הידיים, ואז ניגשה לספיר ששאלה מה קרה. אני לא יודעת מה קרה אמרה רונית, בואי. היא חזרה לסלון עם הילדים, עילאי נרגע בינתיים ועבר ליבבות קטנות, ספוראדיות. מה קרה? דודי היה חיוור לגמרי. המרפסת קרסה. המרפסת של שטרסלר קרסה על שלנו, ושתיהן נפלו על המרפסת של הררי. נראה לי שזה גם החריב את הגינה של חסן. אנחנו חייבים לצאת מפה אמרה רונית, אולי כל הבניין תיכף יקרוס. לאן נצא מפה, לילה וקר בחוץ. לא יודעת, אולי יש מקום לילדים אצל קרן שקלים. אוי תפסיקי עם זה עכשיו, את לא מבינה את המצב בכלל אנחנו חייבים לעוף מפה. דודי תפס את הארנק שלו, שם בכיס ורץ לחדר של הילדים, חזר משם עם המעילים שלהם והחל להלביש אותם. רונית עזרה לו קצת ואז חשבה מה היא צריכה בעצם לקחת. היא הסתכלה מסביב והכל נראה לה לא חשוב. מחדר המדרגות עלו רעשים, והבהובים אדומים התקרבו דרך החלונות. ספיר אמרה זה בטח מכבי אש או אמבולנס. את צודקת חכמה שלי, אמר דודי. עילאי ניקר על כתפו והמוצץ נשמט ממנו.

הם ירדו להררי ומשם לחסן. דודי שמע מהם שהכל בסדר, אף אחד לא נפגע, אפילו הכלב של חסן הוכנס הביתה שעה קודם בגלל הקור. שטרסלר כבר דיבר עם תחנת המשטרה וניסה להגיש בצעקות תלונה נגד הקבלן. רונית הבינה במעורפל שבמשטרה לא מעוניינים לשתף פעולה, אבל היא הייתה עסוקה בעיקר בכאב הנורא שכיווץ אותה, ואחר כך בנסיונות לדמיין את דודי עם אותה קרן שמעולם לא ראתה למרות שהיא בטוח רווקה צעירה מאד. מידי פעם נזכרה שצריך למצוא לאן ללכת עם הילדים. היא לא רצתה לעזוב את הבניין אבל גם פחדה להשאר. הם נכנסו לאוטו וחגרו את הילדים. כשיצאו מהחניון הם ראו בתאורת הרחוב הכתומה, הקלושה, את חזית הבניין. כל המרפסות נעלמו, ואיפה שהיו נותרו רק כבלים ומוטות קרועים, תלויים באוויר. למטה אצל חסן הייתה מפולת ענקית של בטון שקברה לו את הגינה. מזל שהכלב היה בבית, חשבה רונית. ספיר אוהבת את הכלב הזה.

ד.

את הלילה הם העבירו במלון, שוכבים בחושך ערים מכמה סיבות. בבוקר דודי התקשר לקבלן שהבטיח שכל הוצאות המלון עליו עד שיצליחו להעביר אותם לדירה חלופית. הוא לא יודע איך זה קרה, עייפות החומר כנראה, החורף והגשם והקור ומי יודע. בודקים. דודי צרח עליו שהוא פושע ושיש לו ילדים קטנים בבית ושזה יכול היה להגמר באסון ושהוא צריך לשבת בכלא כי זה רק עניין של מזל שהם לא ישבו כולם במרפסת כשזה קרה ואז דודי ניתק. רונית ודודי לא דיברו במשך יומיים. דודי לא נסע לעבודה ורונית שמחה שזה לא עלה לדיון כי היא לא רצתה לשמוע את הקול שלו. את השחנבון שלו החזיקה אצלה, והעבירה לו שיחות חשובות. לא הגיעו יותר הודעות מקרן כספים. מידי פעם הכאב חזר לתקוף אותה ומידי פעם הוא נעלם. אחרי יומיים אמרו להם שהבניין בטוח לחלוטין, שילכו לדירה לתת הוראות לחברת אריזה שתעביר להם את הבית למקום חדש. דודי שחרר את עובדי חברת האריזה והוא ורונית ארזו את הבית בדממה, מתעלמים מהשאלות של ספיר. הם השאירו את הילדים אצל ההורים של רונית, נסעו לדירה החדשה והחלו לפרוק ארגזים. דודי שם לב שבימים האחרונים רונית חזרה לעשן, והוא הזמין אותה לסיגריה בחוץ. לשמחתו היא יצאה איתו למרפסת עם הכיור.

באותו לילה הם שכבו. המיטה לא הייתה שלהם, הילדים לא היו שם, הקרטון עם המגבונים שהם אוהבים טרם נפרק. רונית בכתה לפני ואחרי. אבל הם שכבו. זיון ארוך, גם נעים וגם מייסר. בעיקר נעים. בעיקר מייסר.

אחר כך לא הצליחו להרדם. רונית שכבה על הגב ומצמצה אל התקרה, ודודי שכב על צידו לידה וליטף לה את הבלורית. רוצה לדבר? תדבר. את בטח נורא כועסת עלי, ובצדק. גם אני כועס עליך, לא בצדק אני חושב אבל זה המצב, אני כועס עליך ממש. אתה הזוי. אם את רוצה שנצא מהנאחס הזה שנכנסנו אליו את צריכה לתת לי לדבר. כבר שנה שאני פוחד לדבר איתך וככה נהיה המצב הזה. אה אז אני אשמה שאתה פחדן ובוגד? אני לא מחפש אשמים, אני מחפש רגשות. זוכרת מה אמרת לי בחופה, שאם נקשיב נתגבר על הכל? בחופה אתה אמרת שתדאג לעונתי ולא לעונה של הזונה שלך איך שקוראים לה. זה נכון אני עשיתי טעות, טעות ענקית ואני מצטער נורא ואני לא אחזור על זה. את האושר שלי. אני רוצה לתקן איתך אותנו. רונית הציצה וראתה שהזין שלו עדיין עומד, וזה עודד אותה. הם דיברו.

ה.

בבוקר דודי הקפיד לתלות את כל התמונות והמדבקות באותם המקומות על הקירות בחדר הילדים, ורונית תלתה את הוילונות. אמא של רונית הקפיצה את הילדים, שמצאו חדר שהיה מאד דומה לזה שהיה להם. ספיר הכריזה על מסיבת נעים בגב והם עברו לסלון וליטפו את הילדים, ספיר צחקקה ועילאי מלמל בשפה שהמציא. אחר כך התחלפו בתפקידים ופתאום דודי הרגיש שרונית מלטפת אותו ביד אחת. משהו בו התרחב. הוא עצם את עיניו והתמכר.

איך גיליתי שאני עקר ומה זה אומר בעצם

א'

כשעברתי לתל אביב ונהיה לי חם, הפעלתי את המזגן. כעבור דקה הצטננתי והתקשרתי לחבר מקומי לשאול אותו על רופאי משפחה מומלצים באיזור. "ד"ר ברגר", אמר בנחרצות אופיינית. ואכן, ד"ר ברגר התגלה כרופא המשפחה הטוב שפגשתי. הוא אמר לי לתת לזה לעבור לבד, בלי אנטיביוטיקה ושטויות. קמתי ללכת, אבל הרופא הטוב ברגר ביקש שאשב עוד קצת ואספר לו על עצמי, במיוחד על כל מה שקשור בבריאות הגוף והנפש שחד הן. סיפרתי לו שאני בריא באופן כללי, סיפרתי לו על תזונה, על שינה. הוא הציץ בפרטיי ואמר לי שאני בקבוצת הגיל שחוטפת סרטן אשכים (25-35), ושכדאי לי לבדוק את עצמי פעם בכמה שבועות. הוא הסביר לי איך יכול גבר למעך לעצמו את שק האשכים כדי לדעת אם הכל שם תקין. התחלתי למעך מידי פעם.

חלפו להן שלוש שנות רווקות, השק הרגיש בסדר ואף היה פעיל למדי בין כתלי אותה דירה ליד הים. יום אחד התקלחתי ומיעכתי, ולבי החסיר פעימה. משהו שם הרגיש לא תקין. מיד קבעתי תור לאורולוג שימעך בעצמו ויגיד לי מה המצב. האורולוג מיעך וכיחכח. זה יותר כואב כשמישהו אחר ממעך, אבל כיוון שהחשש היה סרטן לקחתי אוויר ולא כחכחתי. בעת כחכוח אשכיי עלולים היו לברוח מכף ידו, כמו שיודע כל מי שכחכח בצו ראשון. נעשו כמה בדיקות ובסופן הכריז האורולוג: "אין לך סרטן". בין אזניי התנגן מארש קרקסים עליז, קונפטי הופץ לנגד עיניי, באפי הרחתי עתיד מתוק. בשורה טובה. למרות שהאורולוג המשיך לבשר שם משהו נוסף, אני חגגתי. לחצתי את ידו בחום. גם לחיצת ידו הרשמית התבררה ככואבת, אבל אני רקדתי החוצה אל המשך חיי נטולי הדאגות.

ב'

מגיל 24 אמרתי לעצמי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני בשל ומעוניין להיות אב לילדים, ורק נותר לי לחפש את אמא שלהם. כל חיי הייתי ברנש של מערכות יחסים ארוכות. היו לי כמה וכמה חברות של יותר משנה, ושתיים של יותר משנתיים- כולן היו בעיניי מועמדות רציניות לתפקיד אם ילדיי. רק כשהחלטתי שאינן מתאימות לתפקיד המשכתי הלאה. אבל דווקא בתקופה התל אביבית שלי, בה חל סיפורנו, לא הייתה לי בת זוג קבועה. היו לי מידי פעם מערכות יחסים של חודשים או שבועות, ובין לבין היו באות ידידות לבקר. חבר שניסה לשדך לי מישהי וגילה שמאתמול להיום אני כבר עם מישהי חדשה נזף בי: "תגיד לי, נשאר לך בכלל זרע בביצים?". ערב אחד עלתה מולי בפייסבוק צ'אט אקסית, לא מיתולוגית וכן אישה לעניין. היא שטפה אותי ללא רחם על כך שאני צריך להתמסד, "לא בגלל שככה צריך אלא בגלל שזה מה שאתה צריך". היא צדקה לגמרי, ואני ידעתי שהתקופה הזו לא עשתה אותי מאושר. באותו חודש ניתקתי קשרים שידעתי שאינם מטיבים עמי, והחלטתי שאני באמת מחפש את האחת, פור ריל. תוך פחות מחודש מצאתי אותה. אנחנו נשואים כבר שנתיים וזו האהבה הגדולה, הנעימה והמיטיבה ביותר שידעתי. אהבת חיי.

בטקס החופה שלנו, שכתבנו והגשנו בעצמנו, הכרזתי קבל משפחה ועדה שהנה מצאתי את אם ילדיי. לקחנו לנו עוד כמה חודשים של ירח דבש והנאה אחרונה מהחירות של DINKY, ואז הפסקנו עם אמצעי המניעה. התאמנו רבות אך ללא תוצאות. רופאים ממליצים לזוגות בגילנו ששואלים למה עוד אין הריון לנסות עוד חצי שנה בטבעי. כעבור חצי שנה שכזאת פנינו לרופאת הנשים. היא שלחה אותה לעשות בדיקות גניקולוגיות ואותי לעשות בדיקת זרע.

ג'

זה לא כזה פשוט, בדיקת זרע. בתחילת דרכי המינית הייתי, כמו גברים רבים, גומר מהר. הבנתי שזה לא לעניין והחלטתי (בהשראת ויקטור פלאזה מ"אהבת בשר ודם" של אלמודובר) להתאמן על שליטה בשפיכה שלי. במשך שנים הייתי משתין בפולסים, מאמן את השריר. בסקס פיתחתי כל מיני טכניקות השהייה, מהסחת דעת ועד תרגילי נשימות. כן, הייתי אובססיבי. הבאתי את עצמי למצב ההפוך, ובמשך שנים התקשיתי לגמור (והתקשיתי, והתקשיתי), במיוחד בקיץ. זכיתי להכרת תודה רבה מבנות זוגי, אבל לעתים קרובות הייתי נשאר מתוסכל בעצמי. אחרי עוד תרגולים הגעתי לכושר שאיפשר לי להחליט מתי לגמור, כמעט תמיד- אבל רק בסקס. אוננות כבר כמעט לא עושה לי את זה. מי צריך אוננות כשיש סקס, אמרתי לעצמי. לא הייתי מודאג עד שמצאתי את עצמי עם כוס פלסטיק ביד אחת. לשמחתי מצאנו פתרון, אשאיר זאת לדמיון.

אני גומר, רץ לאוטו ונוסע למעבדה שנמצאת במרכז תל אביב. על ההפניה כתוב שהבדיקה חייבת להגיע לשם תוך שעה. האינטרנט אומר: שעה וחצי. חניה במרכז תל אביב: אין. אני נוסע ולא מסתכל על הכביש, מחפש מפתחות רכב בידיהם של הפוסעים ברחוב. מקיף את המעבדה בפעם השלישית, בחיקי כוס פלסטיק חמימה. אני מביט בעצב בתחתיתה: זה כל מה שיצא ממני? מה יחשבו עלי? בדרך כלל זה פי שתיים. מכניס את הכוס לשקית. שקופה מידי. מוצא עוד שקית ואורז הכל ביחד. הייתה פעם להקה ישראלית בשם ליטרשפיך. אני מהרהר בצער בשמות אופציונליים ללהקה שכבר לא אקים. ההמונים לא יריעו לכוכב רוק שזה כל הזרע שלו. ואז אני מוצא חניה.

שעה אחרי שהכוס החמימה ניתנה ללבוראנט עם מבט מוזר בעיניים, קיבלתי אימייל. תוצאות. קובץ אקסל. הצמיגות שלי בסדר. החומציות שלי תקינה. אין לי מספיק תאי זרע.

התקשרתי ללבוראנט להבין מה אני קורא, והוא אמר לי (גם הקול שלו קצת קריפי) שמדובר בספירת זרע נמוכה, אבל שרצוי מאד לעשות את הבדיקה שוב בעוד כמה ימים "כדי שנהיה בטוחים, אולי פשוט היה לך שבוע קשה". ושוב אותו סיפור.

ד'

הלכנו לרופא פוריות. הוא הציץ בתוצאות המעבדה וגיחך: זו המעבדה שהלכת אליה? הם שרלטנים. תוצאות תוך שעה? עזוב, לך למעבדה הזו- ונתן כרטיס. הפעם התוצאות לא מיהרו לבוא. הזרע שלי עשה שבת במעבדה. הדיאנאיי שלי שחה בבדידות בחשכת סוף השבוע, אבל כשבא יום א' והפלורסנט שוב זרח, המספרים נשארו דומים. מה שכן, נוספה דיאגנוזה חדשה: גם הצורה שלהם לא משהו. יש להם זנבות כמקובל, אבל הראשים שלהם מרובעים וקשה להם לשחות ככה. מוזר, לי דווקא יש ראש יפה בסך הכל. חשבתי שזה גנטי.

רופא הפוריות המליץ לי לסור לאורולוג, אולי הבעיה מכאנית. רק בכניסה למרפאה הבנתי שאני מכיר את המקום- זה האורולוג שהציל אותי מסרטן האשכים! איזה קלוז'ר. האורולוג העביר את כרטיס הקופה, קרא את התיק שלי וציין ביובש "מגיע לך מכות". רק בישראל, אני מנחש, רופא אומר דבר כזה לפציינט. מכות זה מנוגד לשבועת היפוקרטס וגם לשבועת הרופא של הרמב"ם (בדקתי).

מסתבר שבזמן שאצלי בראש התנגן מארש קרקסים ולא הקשבתי לכלום, האורולוג סיפר לי שכן יש לי שם משהו חוץ משק אשכים מפואר. יש לי תופעה בשם וריקוצלה (מבטאים על משקל "אני הולכת", למרות שמפתה לקרוא לזה בשם החיבה "וריקוצ'לה"), וזה מה שהרגשתי שם לפני אי אילו שנים. מסתבר שכבר אז הוא אמר ללכת ולבדוק את הזרע שלי כי וריקוצלה מובילה לעתים לירידה בספירת הזרע. החדשות הרעות הן שטכנית אני עקר. החדשות הטובות הן שיש ניתוח שאפשר לעשות (גיזום ורידים לא תקינים בתוך האשך- נכון שזעתן באי נוחות כרגע?). כמחצית מהמנותחים זוכים לחדש את מלאי הזרעונים שלהם כשנה אחרי הניתוח.

I fucking love science.

ה' ישמור

אז אם הייתי מקשיב לפני שנים לרופא במקום למצעד הניצחון שהתנגן לי בראש, וגם הייתי אשכרה עושה את בדיקות הזרע, מחליט שזה צריך טיפול, הולך ועושה את הניתוח כבר אז- אולי הייתי עכשיו פורה כמו גדעון סער. אבל כרגע חבל לחכות שנה שלא ברור אם תניב פרי. אז אנחנו נכנסים לטיפולי פוריות. שיהיה לנו בהצלחה.

פוסט המשך

סוג של פוסט אפילוג עם תמונה

שרשרת המזון בלוז

למרות הכותרת, אני שמח.
הבלוג בן שבוע ויש לו קוראים. כמאה איש נכנסים בכל יום לראות מה יש לי לומר וזה מחמיא. כמה אנשות ואנשים נרשמו לקבלת עדכונים שוטפים. חורים ברשת הפכו את "דם, דגל ודמעות" לאייטם אצלם. תודה על כל זה. כמובן שזה רק אנושי לרצות יותר, ואני רוצה יותר אבל נינוח. יותר בדרך.
בעוד כמה ימים אפרסם פוסט מאד אישי, שאני מהרהר בו כבר חודשים והגיע הזמן להוציא אותו לאור. לקראת סוף השבוע ככה, שיהיה לכן זמן לקרוא באיזי.
בינתיים, בהמולת אמצע השבוע, קבלו וידאו קצר שרוצה להזכיר שכולנו ה-99%. "שרשרת המזון בלוז"/ מילים וביצוע: אני.

חתול על הראש


לחושם יש חתול על הראש. חושם בחור יציב, שקול. הוא הולך לאט ובעדינות לפינת הקפה, שם מכונת הקפה, וממלא אותה בפולים. החתול מסתכל, הרעש של הפולים מגניב אותו ועיניו פקוחות לרווחה. חושם לוחץ על הכפתור והמכונה נכנסת לטרטור עדין, היא נחשבת מהשקטות שיש. חושם ממתין. החתול מגרד מאחורי האוזן (של עצמו).

עם כוס קפה מהבילה ביד וחתול על הראש מתיישב חושם בחזרה בחלל-הקוביה בו הוא עובד. הוא מניח את הקפה על השולחן ליד הקיר של הקוביה, איפה שהנשואים באושר מדביקים תמונה של האישה. רחוק מהמקלדת, זה מה שחשוב. את החתול הוא לא מניח בשום מקום, החתול כבר מונח ואם ירצה ילך ואם ירצה יחזור. מאותה סיבה לחתול אין שם.

הבוס של חושם נכנס לאולם הקוביות, פוסע בינן לבין עצמן, פונה ימינה ובמסדרון הבא שוב ימינה. יש לו תלונות לחושם אבל כשהוא רואה חתול על הראש הוא נחנק.

"מה זה?"

"זה החתול שלי, הבוקר עזבתי סופית את הבית, תמי לא הייתה מוכנה לשמור עליו וחתול זו חיה טריטוריאלית. אז במקום לשים אותו באיזו פינה שתהיה לו חדשה ומלחיצה, שמתי אותו על הראש, ככה בינתיים הוא בטריטוריה מוכרת".

"טוב, באתי להגיד לך שתסכם מחדש את הדו"חות של 2001, 2007 ו-2009… טוב אני לא יכול להמשיך לדבר כל עוד יש לך חתול על הראש, זה מגוחך. תוריד אותו רגע."

"הרש'לה, הסברתי לך, זה מצב מיוחד, זה לא שכל יום אני בא לפה עם החתול, אני צריך התחשבות".

"חושם זה נראה לא טוב, צריכים להגיע היום משיקגו, אני מבקש שתוריד אותו!"

"רגע אז למה לך מותר להסתובב עם חמוס על הראש?"

"חמוס זה סיפור אחר לגמרי, זו חיה רצינית. תראה איך שהוא סומר את הגב לכבוד החתול הלא לעניין שלך".

"בשבוע שעבר מתילדה באה לפה, הסתובבה יום שלם עם זברה על הראש וכלום לא אמרת לה."

אוזן שמאל של החתול הסתובבה על צירה. פעמון צלצל במרחק. כל העובדים בקומה קמו בבת אחת ונעלמו. חושם רצה לקום גם הוא לארוחת הצהרים אבל לא היה לו נעים. הבוס שלו עוד עמד שם. היה ברור שעכשיו זה או להכנע וללכת למות מבפנים איפשהו, או להגרר לשיחות והטפות של שעה.

"טוב- תן לי כמה דקות ואני מוריד אותו", אמר חושם.

החמוס מחא כפיים ברצינות גמורה.