סף הארי

*כתבה זו פורסמה בקיץ האחרון בבלייזר בשינויים קלים*

שי קויפמן, אותו פגשתי עוד ביושבנו על ספסל הלימודים, הוא בנאדם משעשע. את נעוריו בילה על הבמה, עבר תקופה גם בתעשיית הקולנוע, אבל כבר עשור שהוא בספארי. עם שתי ילדות (אורי, 4, וליבי, חודש) ואישה (עורכת הסרטים רעות האן) הוא אחד האבות המשעשעים שתפגשו. ערב אחד הזאטוטים שלי משחקים עם אורי, והוא מתקשר אליה ממשמרת הסגירה בספארי ואומר "אני אאחר הערב, יש פה דב שלא הולך לישון". הילדה כבר מכירה אותם בשמותיהם ושואלת "זה טנגו או מיכל?". מבחינתה הם קולגות של אבא, וזה נכון. אגב, זה טנגו. מיכל כבר שינה שנת ישרים.

אז אחרי כמה שנים שאני רואה את שי חי במציאות הזאת, הזמנתי את עצמי לספארי לראות איך נראים חייהם של העובדים, ובעיקר העובדות, כי רוב הטיפול בבעלי החיים פה נעשה על ידי נשים. חמוש בצלם העל אילן ספירא, ששם משפחתו מורכב מאותיות ספארי, נכנסתי עם בוקר בשערי מה שידוע כגן החיות הגדול במזרח התיכון. בשטח של אלף דונם ולמעלה מאלף מיני בעלי חיים, יש פה הרבה מהדבר שהכי מסקרן אותי בעולם – אחורי קלעים.

20190611_075813

אנחנו מתחילים את הבוקר עם קרנפה בשם טנדה. היא חיה כמו כל הקרנפים בשטח האפריקאי הפתוח, אבל לטנדה יש דלקת עיניים כרונית שמסכנת את ראייתה. אז איך מטפלים יום יום בעין של קרנפה, ועוד אחת שמטופלת בגורה קטנה שצמודה אליה? אנחנו עולים על ג'יפ. מקדימה יושבים רמי תם, מנהל מחלקת השטח האפריקני הפתוח שהתחיל לעבוד בספארי עוד ב1980, ובת זוגו נתי קובץ תם, מאמנת בעלי חיים. אנחנו נוסעים עד לנקודת הטיפול הקבועה של טנדה. בעקבות תהליך אימון ארוך היא יודעת להגיע כל בוקר לכאן. רמי ונתי יורדים מהג'יפ ונתי קוראת לטנדה לבוא לנקודה המדויקת ליד העץ. הקרנפה באה ברצון. קודם כל מונחת בפני טנדה וביתה טלטיני תערובת מזון. בזמן ששתיהן אוכלות, נתי מורידה מפניה של טנדה מסיכת יוטה ששומרת עליה מפני הזבובים, ושוטפת לה את העין בעדינות. "היא לא מקבלת את כל האוכל שלה פה, כי מפה היא תצטרף לארוחת הבוקר של שאר העדר, ואנחנו לא רוצים מצב של האכלת יתר". גם טלטיני יודעת בדיוק איפה לעמוד כדי לאכול, קרוב לאמא אבל במרחק מספיק כדי לאפשר טיפול. רמי ונתי מלבישים מסכה חדשה ונקיה, וחוזרים לג'יפ.

הג'יפ מוחלף בטרקטור עם עגלה נגררת, שיודעת לשפוך 700 ליטר תערובת על פני דרכי ההאכלה הארוכות. רמי נוהג ואני לידו. ספירא יושב על העגלה ומצלם לאחור, עף על החיים. רמי: "פיתחנו שיטה של איזורי האכלה לפי יחסי כוחות של המינים. בין היתר יש פה קרנף, זברה וצבי תומסון. כל אחד בסדר כוחות אחר. אנחנו מאכילים אותם על פסי האכלה מאד ארוכים, כדי שגם מי שחלש יהיה לו איפה לאכול. בחורף זה בסככות, בקיץ בחורשות. עבור צבאי התומסון שהם החלשים ביותר בנינו אזור מגודר, עם חורים בהם רק הם יכולים לעבור, והם יקבלו את האוכל שם". בזמן שרמי מדבר קרנף רחב שפה אחד מרכין את ראשו הכביר ממש מתחתיי. אני מדמיין איך הקרן שלו משפדת אותי עוד שניה, אבל רמי אומר "אל תדאג, אם הוא כבר ישפד משהו זה את מיכל התערובת, הוא רעב". טוב סבלנות יא חזיר.

20190611_081252

בצומת T רמי יורד מהטרקטור, מפלס את דרכו בין זברות וקרנפון תועה, וחוסם את הצומת בעזרת מחסום מתכתי בודד. יש בספארי גם מבקרי בוקר, צלמי טבע, ביוטופים וסטודנטים. עכשיו דרכם חסומה מלהפריע להאכלה. רמי קופץ על הטרקטור ונותן גז. החיות רואות את זה ומזנקות קדימה. "הן באות קרוב אלי ואני יכול לראות איך כל אחד עבר את הלילה. רמת הפעילות יורדת פה בלילה אבל עדיין יש קרבות, המלטות. אני יכול לזהות צליעות, דימומים, שבירות קרניים, וגם אם איזו זברה לא מגיעה לאכול ואני רואה אותה שוכבת תחת איזה עץ, אשלח מישהו לבדוק אותה". איך לעזאזל המישהו הזה יזהה את הזברה הזאת שעה אחר כך בין שאר חברותיה השבעות תחת העץ? "אני מצלם לה את התחת. זה לא נכון שכל הזברות נראות אותו דבר. לכל זברה יש מבנה פסים ייחודי והאחוריים שלה זו תעודת הזהות שלה. אבל הצוות שלנו מספיק מיומן כדי לזהות את המסכנה בתוך העדר גם בלי זה".

רמי בכלל רצה להיות מהנדס חשמל, ולמד את זה. אחרי שירות קבע בטייסת קרב טייל בעולם, ובסוף התביית בספארי. "גדלתי בבית בלי חיות. פה למדתי לאהוב אותן בשגעון. אני פה כל השנים בגלל הנאה צרופה. קלוט", הוא מצביע, "אתה מטר מכביש 4, ואתה בבועה של שקט, מרחבים וחיות פרא. ועכשיו אנחנו נוסעים להיפופוטמים", הוא מסתובב בדאגה לספירא: "הם מאד רגישים לכל שינוי, הם זריזים, חזקים ולא חמודים בכלל. אל תנסה לרדת מהעגלה כי הם ישסעו אותך תוך שניות".

20190611_081248

היפופוטם הוא בועה לחה בגודל של קרנף. "החיה הזאולוגית באמת שונה לגמרי מהחיה הספרותית. אם זה זכר שליט או נקבה עם ולד, הם סופר טריטוריאליים ואלימים. הם צמחוניים אבל באפריקה הם קורעים לגזרים לא מעט בני אדם בשנה". נו כמו טבעונים בפייסבוק. למרבה המזל ספירא מתאפק ולא דופק קפיצת מוש אל תוך המון סוסי היאור החשדניים שמתגודדים תחתיו בדרכם אל ארוחת הבוקר. פה ושם אני מזהה אחד צולע, אפילו בקושי הולך. אני שואל את רמי על אודותיו.

"יש גני חיות שלא רוצים להראות חיות זקנות והם מעלימים אותם בכלובים מאחורי הקלעים. אבל דווקא חיה זקנה, חלק גדול מהבטחון שלה זה העדר. אז אצלנו לא מעלימים אף אחד, ואתה רואה את כל התהליך – מלידה ועד זיקנה ומוות. אז גם רואים פה גוויות מידי פעם. הוטרינר בא ורואה, אם הוא מת מזיקנה או מקרב. אם זה משהו אחר אז שולחים לבדיקה. אחר כך תורמים למוזיאונים, אוניברסיטאות, חדרי טבע. לפעמים רק את הראש, קרניים, עור, לפעמים את כל הגוויה. ואם מתו בקרב, אפשר גם להשתמש בה למזון, לתת אותה לאריות, נמרים… גם הטיגריסים ישמחו לקבל איזה גנו".

הסיבוב מסתיים. החזקות והחלשות קיבלו את מזונן, ורמי יושב לקפה של בוקר במשרדו. אחורי הקלעים של הספארי מלאים בשלטים, לוחות מחיקים וטבלאות. כל חיה מקבלת תכנית תזונתית מדויקת, על כל קופיפה וג'ירפה נכתבות תכניות של אימון, העשרה, מצב רפואי… לו רק היו יודעות. אנחנו פוגשים את גלי ברקוביץ', מאמנת בעלי החיים של הספארי. "החלום שלי היה לעבוד עם דולפינים, אבל גיליתי שהם אוברייטד בטירוף. אנחנו בכלל לא מעניינים אותם". אבל הרי יש בהיסטוריה סיטואציות בהן דולפינים הצילו בני אדם? "בסדר, היו גם מקרים של אנשים שגידלו אותם זאבים. בוא ניקח דברים בפרופוציות. הרחתי כמו דג במשך שנה, כל היום קרצפתי דליים ופילטרים. לא נהניתי. אז הגעתי לספארי לפני 11 שנה, מיד לתפקיד המאמנת הראשית. בראיון העבודה אמרו לי לא, אנחנו לא קרקס, אצלנו אין שואו ואין אימון. אמרתי רגע, זו לא הכוונה. אימון זו הגברת התקשורת, יצירת הבנה. אפשר לטפל לטנדה בעין על ידי חץ הרדמה יומי, אבל זה לא כיף לא לה ולא לנו. אז מלמדים אותה כמו שמלמדים ילדים, חיזוקים חיוביים, דיבורים, המון אמון. הכל מבוסס על צ'ופרים, פרסים, אמון ולא על עונשים. אם טנדה יום אחד לא רוצה להגיע, זה קרנף. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להכריח אותה. אני רוצה שהיא תרצה".

20190611_110516

אנחנו נפרדים מרמי והולכים עם גלי לאימון גורילות. מטרתו היא להכין אותן יום יום לטיפול רפואי, לכשיזדקקו לו. "אנחנו חייבים להיות דמויות מטיבות בחיים שלהם, לא אלה שמגיעים רק כשצריך לעשות משהו לא נעים. אמון שוברים בשניה. אם אני מבטיחה לך גמול, אתה בא ולא מקבל – האמון מיד נפגע. אם עושים טעות צריך להגדיל את הצ'ופר, ואם התזונאית לא מרשה נאלץ לקחת צעד אחורה ברמת הקושי שאנחנו דורשים מהן".

אנחנו אצל הקופים. בחצר סמוכה אוראנג אוטנית אחת מצאה שק ומתכסה בו כדי להשיג צל. "לפעמים הם גם טובלים את השק במים ומתקררים". האוראנג אוטנים חיים בשטח ובו מבנה סנדות מורכב, משהו שנותן להם מרחב עם צל, ומקום לנוח, ודברים להתלות עליהם כמו שהם רגילים להתנייד… "אם היינו נוטעים עצים הם היו מצליחים לצאת החוצה". קופת גיבון מתיישבת מזרחית על קצה עמוד ומתחילה לשיר "אווו אווו". זה נקרא שיר משפחתי. כדי לשמוע אותו, פלוס הסבר קצרצר של גלי, לחצו פליי כאן:

 

הגורילות חיות מאחורי חלון זכוכית עבה במיוחד. הזכר השולט, לוקאס, מזכיר לי את הבדיחה: גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת? איפה שהיא רוצה. גלי: "יש קטע שאחרי שנים שאתה בא במגע עם החיות האלה, ובונה איתן אמון ותקשורת, יש פיתוי להגיד – אני יכול להרשות לעצמי לגשת פעם אחת ולתת לגורילה חיבוק. וזו בדיוק הסיטואציה שבה אתה נהרג. ספירא תתרחק, האימון מתחיל". הבעיה היא שספירא, שמספר הקעקועים שהוא קעקע על עצמו בחמש השנים האחרונות עבר את ה-35, הוא גם סוג של פרא. על רקע שירת הגיבון הנפלאה, גלי לוקחת את לוקאס לצד ונותנת לו פירות כדי שלא יפריע. מור, מטפלת שנראה שיש לה חיבור טוב עם הקופים, מבקשת את כף היד של אמליה, נקבת גוריל בוגרת, ומלטפת לה את פנים כף היד. היא מבקשת להסתובב והיא מסתובבת. אחרי כל מעשה נכון היא מקבלת פרי ישר לפה. עכשיו היא שותה מיץ ממותק ממזרק שקוף גדול. מור מסמנת לה לתת כתף, ועושה כאילו היא מזריקה לה, צובטת קלות באמצעות אטב. המצלמה מתקתקת. באוויר חולף מטוס נוסעים ענק. אמליה שוב שותה מזרק של פטל. גלי אומרת לספירא "אתה קרוב מידי", וכמו כדי לתת לכך סימן קריאה, לוקאס מתרומם ודופק מעבר לסורג שאגת אזהרה שגורמת לספירא ליפול על התחת. אני מפציר בו לסגת, גלי כבר פוקדת עליו והוא יצא. הוא אומר "למיטב זכרוני זו פעם ראשונה בחיים שגוריל נהם עלי. אבל לא נבהלתי." גלי: "זה הוא קובע. לא אנחנו. וזה הכל עניין של אמון: אני לא יכולה להיות מעורבת בסיטואציה בה הוא חש בסכנה. הוא סומך עלי. זו הייתה רק שאגת אזהרה. מה שיכול היה לקרות זה שהוא היה לוקח את אמליה ומרחיק אותה ממור, בקטע של "זה לא שווה את הבננות".

אנחנו מבקשים לשמוע עוד על לוקאס. הוא הגיע לפה לפני שנים כזכר שולט. הוא שלט מיד אבל לא היה ניגש לאימונים, רק צפה מרחוק. "לקח שנתיים עד שהוא החליט שכולם מקבלים צ'ופרים שווים, והצטרף למשחק". וואו, איזו דחיית סיפוקים.

20190611_105345

אנחנו ממשיכים לאימון של מותק הפיל. מותק, 57, התפרסם כשלילה אחד בשנת 2008 התגנבה לכלובו נכדתו של השר דאז בנימין בן אליעזר. הוא חש כנראה מאוים ופצע אותה. "מותק מבחינתו הגן על עצמו ממישהו שהוא לא הכיר. אם הוא היה רוצה הוא היה הורג אותה, והוא בחר שלא. אבל לא היה צורך לעבוד איתו מחדש על יצירת אמון כי זה קרה בלילה, בלי קשר למישהו מהצוות. למחרת בבוקר הוא התנהג כרגיל". למותק יש אבצס מוגלתי בכף הרגל, והטיפול ממוקד בלנקות לו את האיכסה תוך כדי שהפיל יהיה הכי שמח שאפשר. "בקיץ חם לו, וראינו איך האוזניים מתנופפות, והזבובים מציקים לו וראינו שהוא לוקח מים מהגיגית ומשפריץ על עצמו, עושה לעצמו מקלחת. הוא תיקשר את הצורך שלו. אז הבאנו את הצינור ועכשיו אנחנו מקלחים אותו תוך כדי".

בקה ריפקין, מטפלת פילים לונדונית, מכינה פיילה עם מי מלח. גלי מקררת בצינור את כל הסורגים וקוראת למותק: "אתה רוצה להתקלח מאמי? בוא". בקי כבר חתכה לו מבעוד מועד סלט עם שזיפים, מלון, אבטיח, אפרסק, סלקים מבושלים, אורז. השיניים שלו שחוקות ומשתדלים שלא יצטרך ללעוס. גלי מסמנת לנו את קו הבטיחות ורושפת לכיוון ספירא: STAY! ספירא: הלו, למה ככה, לפחות זרקי לי איזה פרי.

בקה מסבירה קצת אנטומיה: "החדק שלהם הוא רק לנשימה. זה לא מקושר כמו אצלנו, אז הם לא יכולים לנשום דרך הפה, ולא לשתות או לאכול עם החדק. רק לשאוב כמו לתוך קש בשרי, ואז להתיז לפה". העבודה מתבצעת תחת שמשיות לרוב כי הדקות ארוכות והשמש קופחת. מותק פותח בעזרת רגלו את הצוהר הקטן בסורג ומחכה. כל הפרונט שלו נמשים ג'ינג'ים. הוא מגרד את החדק שלו על הבטון הרטוב ונושף. זה משפריץ, וזה סימן שהוא רוצה מקלחת. גלי מאכילה אותו בפירות בקצה החדק בעוד בקה שוטפת את כף רגלו בצינור, בלחץ דומה למקלחות חוף. בוץ וחציר נשטפים משם, והיא מברישה עם מברשת ירוקה קטנה. ספירא שוב עובר את הקווים ומבקש ממני: אם אתה רואה חדק מתקרב, תן סימן. יש לו ילד לספירא, אני לא מצליח להחליט אם "אבא שלי נרצח על ידי פיל" זה דבר שעושים לך כבוד עליו בבית הספר, או רק מריצים עליך דאחקות. חתיכת פרי נופלת למותק על קיפול החדק עצמו והוא מאזן אותה יפה, מקפיץ באוויר, תופס והופ לפה. תמיד רעב, לא מוותר על פירורים, שר לנו ברי סחרוף.

20190611_125759

בדרך חזרה מהאימון המוצלח אני שואל את גלי על המבקרים בספארי, שחלקם עדיין זורקים אוכל לחיות, וסיגריות, ובקבוקים. "הקהל הישראלי אוהב תמורה לאגרה. שילמנו כניסה ואנחנו מצפים לראות את האריה כמו בנשיונאל ג'יאוגרפיק, רץ וקופץ ומזדווג. בפועל אריה זה חתול. הוא רוב הזמן ישן. הם לא מבזבזים אנרגיה סתם. ואם הבמבה שבאת איתה מהבית מעוררת את הסקרנות של הקוף, זה מאד מפתה לזרוק לו אותה. אבל הקהל גם מאמן אותנו. למדנו שהקהל רוצה לראות את החיות זזות, אז החלטנו, בימים של הרבה קהל, לא לתת ארוחת בוקר גדולה מידי שתשבית אותם, אלא לחלק את זה לארוחות קטנות וכל חצי שעה לתת להם לאכול. והקמפיין "מי שאוהב לא מאכיל" שלנו עובד יפה. הכי נפוץ פה זה לראות ילדים שמסבירים לאבות שלהם "אבא, אסור להאכיל". אני נזכר שככה זה עבד גם עם קמפיין "צא לנוף אך אל תקטוף" בשנות ה-60: הילדים שמעו בגן והסבירו להוריהם מהם פרחים מוגנים. "נקודת המוצא היא שאנשים לא רוצים להזיק כדי להזיק, הם מחפשים את האינטראקציה ואני הכי מבינה את זה, גם אני פה בשביל האינטראקציה". לא פייר, את כן מאכילה אותם. בכל זאת אני מחזיר בשקט את הבמבה לכיס.

"העניין של הציד חשוב גם לחיות, ואנחנו מנסים לשים לאריות את האוכל כך שיתאמצו וישחקו בשבילו, בתוך כדורים או חביות. והם גם צדים לא מעט עופות שעוצרים לנוח דווקא אצל האריות, ושם אכן נקבעת מנוחתם. ויש כבל שמריצים להם את האוכל עליו. אבל זה אף פעם לא יהיה כמו מרדף על באפלו" ומה עם לתת לאיזה באפלו גוסס לרוץ אצלם? "בחיים לא נעשה את זה. הרווחה של הבאפלו חשובה לא פחות מהרווחה של האריה. ואריה שרואה באפלו גוסס עלול להתחיל לנשנש אותו מהרגל. זה מוות מזעזע. שמע, אני צמחונית אבל כשאיזה חיה מתה פה וצריך לחתוך אותה, אני עושה את זה". אז כן, את יודעת לפרק גנו? "כשצריך".

לאחרונה נפטרו כמה חיות בספארי. מה עם לקנות חדשים? "אין מכירה של חיות בר. אתה משלם רק עבור המשלוח. ארגון גני החיות האירופאי מחזיק רכזי גזע, שיש להם את כל המידע הגנטי והרפואי לגבי כל החיות, ורק הם מחליטים מי יגיע לאן, כדאי למנוע התרבות קרובי משפחה". איפה הייתם במשחקי הכס תגידו לי. "רכז גזע יכול להחליט דברים כמו "הנמרה הזאת יכולה להתרבות פעמיים עם הנמר שלכם ואז היא תטוס לאוסטרליה להמשך חייה". זה כמו קצין מיון של קרנפים. אני מדמיין קרנף בא אליו ואומר לו אחי, אתה חייב לעשות לי קומבינה, אני צריך להיות עם בן דוד שלי ברמת גן.

הטלפון של גלי מצלצל, זה חבר שלה. היא עונה בזריזות: אני עוד דקה באימון דורבנים, אני אחזור אליך. "אני מחזקת חיובית בחיים בכלל. זה דבר שלמדתי מהחיות. זו אינטראקציה אנושית בסיסית, עם ילדים עושים את זה כל הזמן ולא מזיק בכלל לחזק גם מבוגרים. תנסה. הבעיה ש"הרבה אנשים מדברים לחיות, אבל מעט מקשיבים להן" (א.א. מילן). כמו אלו שמחבקים ארנבונים, שבכלל לא אוהבים את זה. פעם עשיתי למותק מקלחת, והוא ככ נהנה שהוא נשכב על הרצפה והרים רגליים באוויר, הייתי בעננים, ולא שמתי לב איפה החדק שלו – והוא ניסה לתפוס אותי. שמתי לב בשניה האחרונה וזינקתי לאחור. אם הוא היה מצליח הייתי נתונה לחסדיו, והוא היה כנראה רומס אותי באיזשהו אופן. הוא בכל זאת פיל, גם בכוונה טובה הוא ענק. ככה זה חיות בר – אסור אף פעם להוריד את המגננות".

20190611_081359

חם לי. אני לא יכול יותר ורוצה קצת מזגן, נכנס לצריף רחב ידיים. בפנים כ-30 בחורה ובחור מוחאים לי כפיים: "היום יום הולדת היום יום הולדת!" אני משועשע, אבל אחרי שניה נכנס עוד מישהו ומסתבר שהם עושים את זה לכל מי שנכנס. אלו הם מדריכי הספארי בהפסקת אוכל, וזו חבורה עליזה וסוריאליסטית במיוחד. אני מקפיא את עצמי ויוצא לראות את בית החולים לחיות בר של הספארי.

בית החולים הוא שת"פ של הספארי ורשות הטבע והגנים. ד"ר אריאלה רוזנצווייג-בולר לוקחת אותנו לסיור במתקן. "כשהקמנו אותו פה קלטנו 200 חיות בשנה, היום זה כבר 5000 בשנה. חוץ מטיפול, כולל נמרץ, הקמנו פה גם בנק פלסמה לחיות, בנק נוצות לעופות שצריכים השתלה כדי לעוף, אנחנו גם משתילים צואה לחיות שמערכת העיכול שלהן לא מתפקדת עם הפלורה הקיימת במעיים. והנה בנק הרקמות". על חדרון קטן עם דלת זכוכית ענקית יש שלט: "הכניסה אסורה למעט באישור מראש, וגם אז אסורה אז בקיצור אין כניסה!" בפנים מונחים שני דוודי פלדה גדולים, מכילים בין היתר חנקן נוזלי. "זהו בנק הרקמות, פרויקט חדש. הרעיון הוא לשמר רקמות של מינים נכחדים, מתוך הבנה שיום אחד נוכל לייצר מהרקמה בעל חיים חדש – לא שיבוט. לקחת תאי עור ואותם להפוך לתא ביצית ותא זרע ולהפוך לבע"ח חדש עם מטען גנטי חדש. זה בתחילת הדרך. זה פרויקט בשת"פ עם גרמניה – יזראל-ג'רמן ארק אוף לייף. הרעיון הוא שבשני המקומות יש עותקים של כל רקמה".

20190611_133107

אנחנו מטיילים בין המחלקות. פנימית א' למשל זה חדר לא גדול ובו עץ. על העץ עומדים וממצמצים לקראתנו כעשרים דורסי לילה: תנשמות, אוח אחד, כוס או שתיים, גוזלי ינשוף והמון שעירים קטנים. כולם הובאו לפה פצועים. על הקרקע מונחת צלחת עמוסה בעכברונים מתים. מידי פעם צולל אחד מהם ותופס לו חטיף. "באביב יש יותר חיות בבי"ח. כי באביב יש יותר מטיילים שמגיעים לטבע, לעתים עם ג'יפים ואופנועים ודורסים כל מיני בעלי חיים. זורקים זבל שהחיות אוכלות ונחנקות. ויש נדידה. ויש גוזלים שהם פגיעים יותר. ויש גם גיזום שפוגע בקינים בלי סוף. גם מכסחות דשא הן אויבות של קיפודים וצבים. השיא הוא שקיבלנו ביום אחד 110 חיות לטיפול".

בחדר הניתוח יש חלונות ענק ומאחוריהם אודיטוריום כמו שקורה לעתים בחדרי ניתוח אוניברסיטאיים. "לעתים אין משמעות להצלת הפרט הבודד, אם זה לא מין נכחד. אבל לחינוך יש השפעה אדירה". הוטרינרים פה צריכים לדעת למעשה הכל, על כל המינים. "תחשוב שאתה צריך להיות מתמחה של כל מחלקות בית החולים, ועכשיו תכפיל את זה במספר המינים היבשתיים (והאוויריים) שקיימים", אומרת לי ד"ר נילי אנגליסטר, "יצא לי לטפל גם בחיות קטנות מאד. הביאו לי גורי עטלפי פירות שזה יצור במשקל 3 גרם. ופעם הביאו לי עכבישה, אלמנה שחורה, ואמרו "היא לא נראית טוב".

20190611_134027

נילי עומדת לנתח חסידה. היא הגיעה לכאן עם שבר בכנף, והכניסו לה מוט מתכת שיאחה את העצם בצורה טובה. זה קרה ועכשיו נותר לשלוף ממנה את המוט. אריאלה מראה לנו ברנטגן את השבר המקורי, ואת המצב כרגע. השיפור ניכר גם לעין בלתי מקצועית. מוציאים את המקל מהכנף של החסידה, ומוציאים, ומוציאים, לא יאומן האורך.

20190611_134039

כדי להרגע, אני יוצא משם ונכנס לחדר אקראי. החדר מתברר כמטבח של בית החולים.

נועה היא בת שירות בת 19. היא עומדת במטבח וקוצצת סלט בשר לצבי ביצה שמאושפזים פה. "זה השירות הלאומי שלי", היא אומרת בעוד היא גוזרת עכבר מנוח. מה ביקשת לשירות לאומי? "משהו עם חיות. לא ביקשתי לקצוץ עכברים. אבל באתי לפה וראיתי שזה חלק ממה שעושים. זה מה שהחיות אוכלות בטבע אבל עכשיו הן חולות וצריך להאכיל אותן כדי שיתחזקו". מתנדבת בשם הדר מכניסה רק ראש דרך הדלת ומבקשת מבת שירות בשם כליל: "כשיגיעו הרימות תכניסי אותן לפריזר? תודה נסיכה!", והולכת. אני מביט בפריזר, ויש עליו שלט שלדעתי צריך להיות מודבק על כל פריזר בעולם:

20190611_123252

"חלומי הוא להיות וטרינרית", אומרת כליל. "הבנתי את זה פה. קיפודים זה הקטע שלי. הם באים לפה בדרך כלל כשיש להם סקביאס, או שנשך אותם כלב. הם חמודים ממש ואני אוהבת להיות חלק מההחזרה שלהם לטבע". אני שואל את הדר: למה את מתנדבת פה? "כי הם חמודים רצח. רוב מה שאנחנו עושים פה זה לשקול ולהאכיל, ולקרוא לאחות אם משהו משתבש מעבר לכך. אין פה מספיק תקנים והקטנים האלה צריכים אותי. יש אנשים שרוצים להתנדב פה אבל הם באים לפה בפעם הראשונה בשבע בבוקר, רואים שזה דירטי ג'וב, ואומרים די, זה לא בשבילי. אני נשארתי".

20190611_124039

בסוף היום אני תופס את שי קויפמן ברגע פנוי במחלקת הטורפים בה הוא עובד בשנים האחרונות. "התחלתי פה כמדריך ונושא החינוך ממש חשוב לי. אחרי כמה שנים עברתי לפה לפגוש את החיות. זוכר את טנגו, הדב שלא רצה להכנס לישון? הוא פשוט לא שמע אותי קורא לו לישון, היה חירש וזקן מאד. הוא נפטר לפני כמה ימים. עצוב. הוא היה הכי זקן פה. בן 31. הוא היה בתקופה טובה של פעילות אבל בוקר אחד לא התעורר, ועכשיו הזקנה שלנו זו מיכל, דובה סורית בת 29. הראש של טנגו עבר לאוניברסיטת תל אביב, ולדעתי את השאר קברו. יש חיות שאתה לא רוצה לראות את האריות אוכלים, רק מהכבוד. כאילו, זה הדב ש'ך".

אנחנו עוברים בין המשרדים ואני רואה "לוח העשרות" תלוי שם. מה זה? "אנחנו מאד עסוקים באיך לשבור להם שיגרה. הדובים למשל אוהבים גזם מרוח בחמאת בוטנים. פעם ב לקבל דבר כזה מאד משמח אותם. כורש למשל זה נמר, תולים לו יוטה רטובה עם תבלין. לפעמים הוא יכול לתלוש את זה, לפעמים הוא רק מרחרח את זה, או מלקק. אנחנו לומדים מה הוא אוהב יותר או פחות. יש העשרות גם בבתי הלילה וגם בחצרות. בחורף הם הרבה בבתי הלילה, כי הוא יורד בארבע וחצי. כשאני בא כורש נהיה חמוד, מתגלגל על הרצפה. אבל לא כל החתולים הגדולים שלנו פה אוהבים אותי באותה מידה. יש פה טיגריסית שאוהבת את כולם חוץ ממני. משמרת הסגירה איתה זה אתגר, שואגת לעברי… מחיצה או לא, זה מפחיד לאללה. אני בא עם צ'ופרים והיא לא לוקחת ממני." אנחנו הולכים לבקר את זקנת הדובים, מיכל. בפתח בית הלילה שלה שסועה אנפה. היא תפסה אותה בעצמה. אולי לא כזאת גריאטרית. היא מייבשת אותה בקרני השמש האחרונות, אולי מעוניינת בביף ג'רקי.

שי: "כל הזמן שואלים אותנו המבקרים – אז מה, אתם מסממים את החיות? ממש לא. רוב החיות נחות רוב הזמן. מוציאות אנרגיה רק כשצריך. זה ניהול חיים נכון". לאיזה חיה אתה הכי מתחבר? "קופי המקוק. התפעול של קופים יותר מסובך. הם יותר אינטילגנטיים ורגישים לכל מיני דברים. הם יכולים כקבוצה להחליט לא להכנס לישון. מקוק זנב אריה הם בסכנת הכחדה סופר חמורה, נשארו רק 3000 כאלה בטבע, במקום אחד בהודו, ליד גואה. כורתים להם את היערות. פעם הסבתא שלהם, שהיא גדולה וחזקה ושולטת גם בזכר האלפא, ילדה גור והוא מת. כמה ימים אחר כך נולד גור לנקבה אחרת בחצר, והיא חטפה אותו. חשבנו שזה יסתדר כי יש לה חלב, אבל הגור לא ינק ממנה כל כך ולא שרד. ואז היא חטפה גם את הגור הבא שנולד לנקבה אחרת. נאלצתי לקחת אותו ממנה, כבר לא היה לה חלב בכלל. אז היא זוכרת אותי לרעה, והסיתה את כל המקוקים נגדי. הם לא יודעים שאני לטובתם, הם רק ראו אותי חוטף גור מהמנהיגה שלהם".

שי פותח בפנינו את המקרר, ארוחות מסודרות שם לפי נמען. ליד השם "כורש" מונחת רגל של איזו אנטילופה, ככה כמו שהיא. זו הארוחה שלו? "בערב הוא מקבל את הארוחה המרכזית שלו, זה רק פינוק למחר בבוקר."

השמש מעריבה ואני יוצא הביתה דרך הפקק בכביש 4. בשוליים עומדות שתי מכוניות ושני זכרים חובטים זה בזה, בעוד הוולדות שלהם בוכות במושבים האחוריים. אחחח, בני אנוש. התגעגעתי.

ברגל מעכו לנהריה

בסוכות לקחנו יום לעצמנו, רעייתי ואני, והלכנו הליכה שראוי לספר עליה.
השארנו את האוטו בנקודה הדרומית ביותר בטיילת של נהריה, ליד סלון השיער של סיגי. מונית לקחה אותנו מסיגי לבית החולים הפסיכיאטרי "מזור" שלחופה הצפוני של עכו. ירדנו לקו המים, ומשם פשוט צעדנו צפונה.

20191019_114523
נקודת ההתחלה בעכו

לא ידענו מראש האם הדרך כולה פתוחה בפנינו, או שיש חסימות על החוף שיאלצו אותנו ללכת דרך מטעים או אפילו לדפוק אוריינטציה עד כביש 4. זה קורה למשל כשהולכים מחוף בת ים לחוף יבנה. הרבה יותר מידי מתקנים בטחוניים חוסמים את החופים היפים של האזור ההוא. שמחים לבשר שפה בצפון הכל היה פתוח לרווחה.

החוף בטיול הזה הוא סלעי, יפהפה ומלא לגונות פיציות שמשתנות בין גאות לשפל. כוכי הים מלאים חיים, שבלולי מים, סרטנים, רכיכות וצדפים, דגים קטנים שמחכים לגאות שתחזיר אותם לים הגדול, וגם כאלה שמעדיפים להישאר. ההליכה על הסלע מתאגרת כי לעתים הוא חלקלק, ותמיד קשה ושפיצי.

20191019_114913

בנקודות רבות ניכר שיושבי המקום, לפני מאות ואולי גם אלפי שנים, חרצו בסלע כדי להפוך אותו לשימושי. משטחי ייבוש לאצות, בריכות דייג ופתיחת נתיבי סירות אל הים הפתוח הם רק חלק מהצורות שראינו בסלע, עדויות לתרבויות שחיו פה בעבר.

20191019_115516

בנקודות בהן העדפנו לא להסתכן על הסלע החלקלק הלכנו על החול. זהו אינו החול הצהוב, הטחון דק-דק שיש בתל אביב וסביבותיה. אלו שברי צדפים שהגלים הגדולים לא מגיעים אליהם בגלל החוף הסלעי ולכן הם גרוסים גס. חווית דריכה שונה, גם עם סנדלי השורש וגם בלי.

20191019_131101

מצטרפת לזה הבעיה של הטינופת. לא הייתה נקודה נקיה אחת בחוף מעכו ועד שבי ציון, שצמודה לנהריה מדרום. החול והסלעים מלאים זכוכיות שבורות, פקקי בירה ולפחות בנקודה אחת ליד עכו זורם לים ביוב. מבעס לאללה. זו רצועת חוף מבודדת, כמעט סודית, עם פוטנציאל אדיר. שובר גלים טבעי עצום, שעבודת שיוף שלו במקום אחד (כמו שעשו הדורות הקודמים) תהפוך אותו לגן עדן לזאטוטים. ברמה הלאומית זו חרפה שהחוף הזה נראה ככה. לצערי אנחנו ממש רגילים לטבע מטונף. זה היזרעלי אקספיריינס, לא להסכים לתת אף שעל אבל גם לא לקחת אחריך את הזבל מאותו השעל ממש.

20191019_114956
שפכים

שפכים או לא, דייגים יש פה בשפע. כל 100-200 מטר עמד דייג על הקצה המערבי של הסלע, וחיכה. על החול חנה הציוד שלהם. זו בוודאי לא הנקודה הכי גרועה לדוג בה באיזור. הדייגים של מפרץ חיפה, שדגים על שפך הקישון, סופחים חומרים מסוכנים בהרבה ממה שכנראה יש פה. לא רבים זוכרים אבל במקביל למשפט השייטים, בו תבעו בוגרי שייטת 13 המסורטנים את משרד הבטחון על כך שהכריחו אותם לצלול בקישון, התקיים גם משפט הדייגים. מסורטנים לא פחות, החבר'ה האלה דגו המון שנים בנקודה שאף אחד לא סיפר מה זרם בה (מעט מאד מים, הרבה יותר מידי מתכות כבדות ורעילות). טוב, נסחפתי. לא באתי לבעס. זה היה יום יפה וחמים במידה.

20191019_133104

המסלול עובר גם ליד בסיס בריטי ישן ובו מבנה מלבני ענק שניסה למכ"ם צוללות נאציות בים התיכון, וגם ליד אתר "חצרות יסף", בעבר מתחם קרוואנים לעולים מאתיופיה, והיום גישה ישירה אך משובשת לחוף מכביש 4. יש מה לראות, ויש לגונות לשרוץ במימיהן החמימים יחסית. מקום קסום.

המרחק מצפון עכו לדרום נהריה הוא כ-5 ק"מ. חשבנו שבגלל תוואי הסלע נצטרך שעות ללכת את זה. המחשבה הזו הטרידה במיוחד כשאחרי שעה הליכה שנינו הרגשנו שהפילינג שהחול הגס עשה לכפות רגלנו הגיע לשכבות עור רגישות יותר, וההליכה הפכה כואבת (עבר אחרי יום).

20191019_140815

מה הופתענו ושמחנו כבר כעבור שעה וחצי לראות את הבתים הדרומיים של שבי ציון, אחד המושבים העשירים והממוקמים-טוב-לתושבים-רע-לטבע ביותר בארץ.

20191019_141026

בשבי ציון כבר היינו רעבים אז קפצנו ל"מועדון ארוחת הבוקר". המקום היה מלא עד אפס מקום להפתעתנו. זו איטלקית משוכללת ואפקטיבית אם כי לא מדהימה. אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה עדה, הופתע למצוא בסלט שלו פלפל חריף קצוץ ללא כל התראה. אבל חריף לאללה. אחרי חצי שעה ירדה הנפיחות. יצאנו משם שבעים.

20191019_141943

התפרקדנו תחת סוכת המציל של חוף שבי ציון, ונמנמנו איזה שעתיים. אחר כך הלכנו לראות את השקיעה מנהריה, ומשם לארוחת ערב ב"קפה כליל" בכליל, מקום מיוחד מאד שהנסיעה אליו בחושך היא אתגרית. היה אחלה יום.

20191019_175454

אם אתם במקרה שר לאיכות סביבה, אנא דאגו שינקו וישמרו על החוף הזה, ועל שאר החופים, ועל הנחלים, ועל העמקים, ועל הפסגות, ועל העתיקות, ועל התינוקות. תודה.

היעד החדש שמשגע את הישראלים

1.

שב. קנה כרטיסי טיסה לאלבניה לך ולאשתך. אל תשתף אותה בתמונה המלאה. מספיק שהיא תדע שזהו טיול יום ההולדת ה־40 שלך, שנולד ביוזמת הוריך, ושמימון נוסף תיקחו מהחיסכון שפתחתם לפני כמה שנים בדיוק למטרה זו. בחשבון הבנק שלכם שלושה פק"מים: "יום שחור", "יום אפור" ו"יום ורוד". שבור את "יום ורוד" אל תוך העו"ש, והרי לך תקציב.

נחת בשדה התעופה של עיר הבירה טירנה מעט אחר חצות. אין טעם לשכור רכב בלילה. הדרכים לא ברורות דיין, והנהג האלבני הוא מתחרה ראוי לישראלי במציאת דרכים יצירתיות לעלוב בחוקי התעבורה (אם כי מפסיד בנקודות). שכור אם כן חדר בבית מלון בשדה. בחר לך בית מלון עם שם גנרי כמו Airport Hotel. מלונות בשדות תעופה שעפים על עצמם עם שמות כגון Millennium Hotel או Paradise Hotel פשוט לא מבינים את הפונקציה שלהם ולכן ייפלו בדברים הקטנים כמו מים חמים באמבט או זגוגית כפולה לבידוד מרעש ההמראות.

בחדרך במלון פתח את המיניבר ורד עליו כאסח. אתה באלבניה. כל דבר במיניבר עולה עד עשרה שקלים, שהם 300 לֶק, המטבע המקומי. זו ההזדמנות שלך לחוש שאתה מרגל בשירות הוד מלכותה עם תקציב בלתי מוגבל, למרות שהמשימה שלך שונה בתכלית. חשוב שכל הוודקה הזאת לא תעלה לך לראש. מזל שהבקבוקונים קטנים.

ככל שהדבר מתאפשר, שבו בבוקר לארוחה רגועה ומסודרת. אין טעם להתחיל את השבוע ברוטו שלכם בתחושת דחיפות. להפך, ייטב לשניכם אם תחליקו בהדרגה אל תוך המשימה, בהולה ככל שתהיה. המזון באלבניה טרי באופן מטלטל. לירקות יש טעם של ירקות. המזון מן החי היה חי עד לפני שעה קלה. שלמו את החשבון על הלילה בן ארבעת הכוכבים: 9000 לק, שהם כ־290 שקל, כולל כל המיניבר. אספו את האוטו שהזמנתם בשדה התעופה. ביצעתם את ההזמנה באמצעות חברה ישראלית אך זו תתגלה כקש וגבבה. ביקשתם ג'יפון יפני אבל בשדה ממתין לכם שי: אוטו משפחתי מתוצרת צ'כית. אין פנאי או תועלת בהמתנה על קו חוצה יבשות עם רמאים וגזלנים. כעת יש לצאת לדרך ולהגיע למפרץ ולורה.

20190404_152854

2.

שב על ההגה ותן לרעייתך את תפקיד הנווטת האוחזת במפת נייר. זכור שזוגתך אינה אשמה במחדליך. כאשר תיבהל מאמבוש של שוטרים שצצים מעבר לעיקול כפרי, ותיסע היישר אל תוך תמרור אין כניסה, זוכה אגב כך למחאות הז'נדרמים, אל תרים את קולך עליה. היא לא אשמה שאתה חש בושה עמוקה כרגע. קח אחריות. נשום עמוק. זכור שמי שאמר לך ששוטר אלבני יעזוב אותך תמורת שטר של עשרה יורו גם אמר שמעולם לא עשה כן בעצמו. ייתכן שמדובר באגדה, ולראיה: השוטרים ראו שאתה נוהג ברכב תוצרת השנה הנוכחית, כלומר תייר, ובכל זאת לא קראו לך לשיחה. רק גערו בך בעל פה וסובבו אליך את גבם. תמרן לנתיב הנכון ובלע את כבודך אגב כך.

כבישי אלבניה הראשיים יתגלו במהרה כאזור תעשייה בלתי נגמר. לאורך הדרכים פרושים אלפי עסקים מכל המינים. ממרכולים למוסכים, מחנויות טרקטורים לחנויות מחרשות. בין העסקים פזורים בתים משני סוגים: כאלה שחיים בהם אלבנים, וכאלה שלא חי בהם איש. עושה רושם שכשביעית מהמבנים באלבניה עומדים ריקים. מחציתם ננטשו במהלך מאה השנים האחרונות, למשל כאשר דייריהם נתלו על ידי המשטר הדיקטטורי שתם בניינטיז. שאר הבתים קמים לאטם בתהליך מימון הדרגתי כך שאפשר לראות שלדי מבנים רבים ריקים. לעתים בשלד רב קומות בנויה רק קומה אחת, ולעתים רק חדר אחד. חדר זה לעולם יהיה צבוע בצבע בולט ושמח.

עצור לצהריים במסעדה המופלאה "קורלי". נסה לשוחח בנושא עם המלצר הצעיר. שמו אלבן. דומה שלכל המלצרים הצעירים באלבניה יש תואר אקדמי מבוזבז כלשהו, אבל למרבה האכזבה אלבן עוד לא התארגן על דוקטורט. כן, הוא מכיר את הזמר. לא, הוא לא אוהב אותו במיוחד. אולי בגלל תיירים נודניקים שהוא פוגש פה ושם. עבור לדבר איתו על תופעת הנדל"ן הנטוש. אלבן לא ייפייף לך את המציאות: "אלבניה היא מקום גרוע לגור בו. אתה יודע שב־2007 הנשיא ג'ורג' בוש הבן היה פה,  וכשלחץ ידיים להמונים שבאו לברך אותו מישהו דפק לו את השעון מהיד? תראה ביוטיוב. השכר פה נמוך בצורה מגוחכת ומי שיכול עוזב. אין לאנשים למי למכור את הבתים אז הם אורזים מזוודה ונוסעים אל עבר עתיד טוב יותר". למה אתה עוד פה? "לא יודע מאן. אבל הצלעות שלכם מוכנות, אני הולך להביא אותן".

20190404_172504

מלבד מבני מגורים נטושים יש באלבניה גם בסיסים צבאיים נטושים ומפעלים נטושים לרוב. בקומפלקסים אלה ניתן לראות לא פעם משפחות שלמות, על ילדיהן וטפן. הסטירה הכלכלית האדירה שחטפה האומה ב־1997 טרם חדלה מלצלצל. מדובר בתרמית פרמידה קלאסית שהצליחה להותיר 130 אלף פושטי רגל. הם מכרו את כל מה שהיה להם כדי להיכנס למה שנתפס כעסקת המאה. הממשלה הדנדשה לא מנעה את הקריסה הידועה מראש משום שהתערבות ממשלתית נחשבה חזרה בזמן לעבר הלא רחוק, שאיש לא התגעגע אליו. וכעת, אנשים תולים כבסים בין המבנים הקורסים ומבשלים קופסאות שימורים על מדורות. הילדים לא כאן. הם נשלחו לקבץ נדבות בכיכרות העיר הסמוכה. 

3.

רק חמש דקות נסיעה מפרידות בין משכנות הקבצנים, לבין הקבצנים הקטנים עצמם. בשדרות הטיילת הנעימה של עיר הקיט ולורה, הילדים דוברים, מלבד אלבנית, גם איטלקית ואנגלית, ומתמידים במלאכתם. אפריל הוא חודש עני בתיירים, ומרגע שזיהוך ככזה, לא יעזבו במהרה. לא רק הילדים המתגוררים למעשה בבסיס נטוש של חיל האוויר האלבני מקבצים נדבות, אלא גם חיל האוויר האלבני עצמו. ממש עכשיו התגלו עשרות מיגים מרקיבים בבסיס נטוש בבטן האדמה וכעת הם מוצעים למכירה פומבית כמזכרות. עיניים על המטרה: לא באת בשביל מיגים. אנא הימנע מרכישה שכזו, למרות המחיר המפתה.

ולורה רחבת ידיים, צבעונית וכאוטית. הימלטו משם מהר ככל שתוכלו והמשיכו צפונה, אל הכפר זוורנייץ שבקצה המפרץ. מצאתם אותו מראש בגוגל ארת', כמו את כל החו"לים שלכם עד כה. הפטנט הוא לסובב את האון ליין גלובוס הזה על קו הרוחב שמזג האוויר בו הוא המיטבי לעונה. על גביו יש לחפש מדינות שהטיסה אליהן זולה יחסית, ושהטופוגרפיה שלהן מבטיחה התפעמות: שילובים של גובה ומים. כך מצאתם בעבר את מונטנגרו השכנה וגם את מערב פורטוגל, וכעת את אלבניה. מפרץ ולורה נראה מלמעלה מבטיח ככל המפרצים, אבל התמונות שהשאירו המבקרים סביב זוורנייץ לא השאירו מקום לספק: זה לא עוד כפר ציורי על מפרץ.

אחרי נסיעה דרך חופת יער אורנים אולטרה־עבים, שאף אחד לא מנסה לדלל כמו בישראל, תגיעו לכפר אלבני קלאסי: עשרות בתים פרטיים בעשרות צבעים פרטיים, לכולם משק קטן ודל. חלק מהבתים כבר, או עדיין, ריקים. אפשר לרכוש כאן צמודי קרקע נטושים על החוף באלף שקל, רק שלא ברור אם הם יחזרו כתשואה אי פעם. בכל זאת, אלף שקל. ריח ההסקה עולה מכל הארובות, ובקצה הכפר מתחילה שורת בתי הקיץ להשכרה, ואחריהם המלונות. חנו ליד המלון האחרון בשורה, שנושא את שם הכפר. אל תחכו שמישהו ישים לב שהגעתם. הגעתם לכאן כחודש לפני פתיחת עונת התיירות, עת איש אינו מצפה לאורחים.

הדלתות ינחשו אותך וייפתחו מעצמן. האור יידלק אוטומטית, אך הלובי יהיה ריק מאדם. תשמע התרחשות אי שם, אך צעקות כלליות בשפות שגם כך אינן מדוברות פה לא יועילו. אל תבזבז זמן על צלצול בפעמון שעל הדלפק. רד במדרגות שתי קומות למטה, למסעדה. כל הצוות מתפנן לו שם. הם יופתעו לראות אתכם, ומהבלבול יסגרו איתך מחיר משעשע על פנסיון מלא: 5000 לק, כלומר 150 שקל, לחדר עם מרפסת 20 מטר מהגלים, ארוחת ערב וארוחת בוקר. בחר את החדר הכי גדול, זרוק שם את חפציך ונעל נעליים טובות.

20190403_073150

מצפון למלון מתנשא רכס גיר מוריק. חווה קטנה וציורית חוסמת לכם את הגישה לרכס. גש לגדר החווה. מאחוריה תמצא חוואי צרוב מלח שחולב את שלוש פרותיו. הסבר לו בפנטומימה שאתה מבקש רשות לפתוח את השער ולעבור דרך הנכס שלו אל הרכס. הוא יבהיר לך בפנטומימה שהוא שונא אמנויות בכלל ופנטומימה בפרט אבל שאתה יכול מצדו ללכת להתקעווד כל עוד תעזוב אותו בשקט ותפסיק להפחיד לו את הפרה. 

4.

השביל זרוע תימין ורתמים ומוביל אל קצה מצוק, כמאה מטר מעל הים האדריאטי. שב עם רעייתך על הסלע הרך ופתח בקבוק של משהו. ממזרח לכם מבצבץ מהמים האי סזן, מדרום מפרץ ולורה העצום. תחתיכם עמודי גיר ענקיים שפעם היו כנראה חלק מהמצוק השברירי וקרסו למים, יוצרים לגונות בשלל צבעים. זה הזמן לפתוח עוד בקבוק של עוד משהו. שים לב שלרגליך ניצב בונקר זעיר מבטון מזוין, עם מקום לשלושה אנשים. לידו עוד אחד, גדול יותר. 50 מטר ממך אחד ענקי, חצוב בתוך ההר.

20190402_182518

הדיקטטור הנבזי אנבר הוג'ה, ששלט בזרוע נטויה באלבניה יותר מ־40 שנה עד להתפגרותו המשמחת, היה בין היתר פרנואיד. הוא התחיל את הקריירה כפרטיזן אנטי נאצי, אך ברבות ימיו בשלטון איבד את זה וחשד באויביו כמו גם בבעלי בריתו שהם מעוניינים לכבוש את אלבניה. הוא ניתק קשרים עם העולם והפנה חלק ניכר מתקציבה הבלתי ניכר של מדינתו לבניית מאות אלפי בונקרים, בכל מקום בערך. הרעיון היה שבעת הפלישה יחושו האלבנים אל הנשק ויאיישו את העמדות שניצבו בכל רחוב, פסגת הר ומצוק מעל מפרץ, ויצלפו בפולשים. אלה לא הגיעו מעולם, והאלבנים נתקעו עם יותר מחצי מיליון מצבות לזכר תחושת הרדיפה של אדם אחד.

20190402_180706

רדו בחזרה אל המלון. בזמן ששתיתם לשוכרה דידו עשרות עזים לעברכם וכעת הן לוחכות תימין טרי ומפיצות את ריחו. המורא שמראכם גורם להן מניס אותן אל תוך הבונקר שבצלע ההר. מבט קל פנימה מגלה שזהו מחבוא חביב עליהן. לפחות 20 עזים פועות מתוך האפלה ומחכות שתתחפפו. 

20190402_184735

התקלחו, התבשמו ורדו לסעוד את לבכם בדגים טריים להדהים ובבירה טירנה שיש בה פי שניים בועות מבכל בירה אחרת שלגמתם בחייכם שהולכים ומתארכים. אלבניה מלאה במסעדות, הן בכל מקום. בכל אחת יוגש לכם בזריזות שיא אוכל טרי וטעים, ונשאלת השאלה איך זה הגיוני בעונה כה חלשה במדינה כה חלשה. האם הם זורקים את רוב חומרי הגלם שלהם יום־יום? הפתרון הוא שרוב המסעדות האלה הן עסקים משפחתיים. הארוחה נוצרת מתוך מה שהמשפחה גם ככה קנתה לאכול, ממשקים מקומיים. כך הכל טרי ושום דבר לא באמת מתבזבז, אבל מצד שני זה מוגבל למוצרים שיש מי שיכין ברדיוס הקרוב. זו הסיבה שמחוץ לערים הגדולות אין למשל בירה מהחבית — היא תאבד את טריותה לפני שתיגמר. הבירה בבקבוקים מצוינת, וכך גם הראקי שמיוצר כאן.

5.

למחרת, אחרי ארוחת בוקר שמכילה על פי המסורת כוס חלב חם (בבוקר ראיתם אותו נחלב מהפרה מחלון חדרכם), סעו דרומה אל ההרים. שמורת הטבע לוגרה היא פנינה מהאגדות, ומזג האוויר הסגרירי רק תורם לתחושה. חנו מול מלון "סופו". על עץ אקראי לידו מסתתר שלט זעיר, שצויר במכחול, שיכוון אתכם לאחד המסלולים היפים ושורפי הקלוריות שתעשו השבוע: "צוואר הקיסר". טיפוס תלול בשביל מסומן היטב, דרך פרחים חייזריים ואדמה שורצת מיליארדי עכבישים זעירים, יביא אתכם לנקודת תצפית מרהיבה על מפרץ ולורה שזה עתה הותרתם מאחור. רק אתה ורעייתך כאן בשממה הפנטסטית. זמן בקבוק.

20190403_122347.jpg

אחרי שנ"צ נעים בטבע רדו בחזרה לרכב וסעו עוד טיפה דרומה לתצפית על קו החוף של הימארה ממרומי ההר. כאן צנחני רחיפה מזנקים מהמדרון, וחבורת תיירים על אופנועים יפניים שועטת בכביש המפותל. אתה שם לב שלראשיהם פריט שטרם הפך לאופנתי באלבניה: קסדה. מרגע שהגעת לכאן ראית המוני רכבים דו גלגליים, אך אף לא קסדה אחת. תהה אם יש דבר שמסמל עולם שלישי יותר מאופנוען גלוי ראש.

הבט בגלי הים המנצנצים מרחוק ובמצנחים שמרחפים מעט נמוך מכם. האם אתם קרובים יותר להשלמת המשימה מאז נחתתם כאן, או שהיא דווקא מתרחקת מכם בכל נקודת תצפית, פוטו־אופרטיוניטי, משיכת אלפי לק מהכספומט, ניווט אלקטרוני? למה אתה לא יכול להיות יותר כמו האופנוענים הקשוחים או הצנחנים המרחפים? למה החיים האלה כל כך פרוזאיים? האם עוד מעט נהפוך לשיר, או לחשבונית מס־קבלה? חזור למלון "סופו" השומם ושכור בו את החדר הכי גדול כי ככה.

בלילה, ליד האח המבוערת בחדר ההסבה של המלון, קרא את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן. זהו ספר קצר ש־90% ממנו זהב טהור ו־10% נשים שרק רוצות להיבעל על ידי זרים. אתה כבר גדול מספיק להבין שזו פנטזיה גברית, רעילה אפילו. סנן את זה והפנם את החלקים הטובים של הספר: פרנויה, חידלון וייאוש. כל הדברים שאתה כל כך אוהב לקחת איתך לחו"ל. למה אתה כזה קודר? הנה ליד האח השאיר מישהו את הביוגרפיה של טיילור סוויפט. למה לא לקרוא את זה במקום? למה לקרוא בכלל? האם מישהו בעולם חוץ ממך עוד קורא? לך לישון.

6.

בבוקר נווט בחזרה צפונה. השמש זורחת היום, והנוף בירידות לכיוון המפרץ נדיר ביופיו. תן דעתך על תעוזתם ומעופם של האדריכלים האלבנים. במדינה שהדת בה היא במקום השני אחרי הלאום, גם לארכיטקטים פה אין אלוהים והם יוצרים בתים בצורת ספינות, בנייני משרדים בשלל צורות הנדסיות וצובעים הכל בסגול. איכשהו זה יוצא נהדר וממלא אותך קנאה. עצור בעיירה אוריקום על שפת המים, היכנס למאפייה מקומית וקנה מאפה תרד שמחירו 30 אגורות אך טעמו משובב נפש. משם סע לארץ האגמים שבמחוז אלבסן. באזור קטן למדי זרועה האדמה בעשרות אגמים זעירים. חלקם לא גדולים מכיכר המדינה, אך האלבנים החביבים השכילו לבנות כפרים צבעוניים סביבם ולמנף כל שלולית לכדי אטרקציה. עצור בעיירה בלש ושוטט עם זוגתך על הטיילת.

20190405_130218

קול המואזין מזכיר לך שאתה במדינה מוסלמית. המסגד הכתום קורא למתפללים, ואכן מגיעים חמישה מהם וחולצים נעליים. אחרי תפילת עדות קצרה הם נועלים את נעליהם וסרים לפאב המקומי שניצב ממש למרגלות המסגד. הבירה באלבניה ממש טובה והדת ממש לא מפריעה לאף אחד לחיות. התקנא פעם נוספת באלבנים שפיצחו פה איזה משהו.

20190405_125818

בצהריים חנה את הרכב השכור במרכז העיר בראט, "העיר הלבנה". מצד אחד גם אתה גרת פעם בעיר שקראו לה כך. מצד שני אתה כבר התרבית והתברגנת לרמת גן, ותל אביב תמיד הייתה בגוון חול מהוה. בראט אשכרה לבנה. מצא לך מלון זרוע כוכבים על הנהר. אתה מתייסר על ההתפנקות אבל דוגרי, כשכל לילה בסוויטה פה עולה כמו שעה באכסניה בחדרה, אתה לא באמת יכול להתנגד לזה. אף אחד לא עד כדי כך חזק.

בערב צאו לארוחת פירות ים שמוגשת עם הרבה זיתים ובירה, ואחריה חפשו פאב. עשרות המקומות לאורך נהר הסואומי ששקקו חיים בשמונה נסגרים בתשע אחד־אחד. מצאו את הבאר האחד שעוד שוקק חיים: הברמן בדיוק חזר אליו אחרי שקפץ להביא תועפות פיש אנד צ'יפס בנייר כסף, לו ולחבריו שחיכו שם מבוסמים. בעוד הם סועדים את לבם וגופם של הדגים הבט סביב ומצא את מקרר הגלידות. הקונספט כל כך אווילי שאתה לא יכול להתנגד לו. לכשתטעם יתברר לך שקוניאק וגלידת פקאן הולכים נפלא ביחד. אומרים שהסיבוב השני עוד יותר טעים, אבל המלצרית כבר הופכת כיסאות ועוד רגע הופכת גם אתכם. העיר הזאת לבנה אך לילותיה שחורים.

7.

בוקר טוב, זו היממה האחרונה שלך באלבניה ועוד לא השלמת את המשימה שנדרת להשלים עד גיל 40. זו לא המשימה הכי חשובה או אפילו מוסרית שבן אנוש הציב לעצמו אי פעם, אבל התחייבת לעצמך עוד כשהיית רווק וזה הזמן לקיים חביבי. פקח עיניים בדרכים: היא מסתובבת לה אי שם, ואתה תמצא אותה. צא לכיוון טירנה, ממנה תמריאו הביתה אל הילדים המנוזלים, בני ארבע ושנתיים. אתה חש געגוע קל אליהם, במיוחד לנוכח גני השעשועים הזעירים שמחלידים להם בעצלתיים מחוץ לכל מלון ומסעדה. מצד שני, אתה וגם רעייתך מרגישים שאת החופשה הזאת הרווחתם ביושר, אחרי ארבע השנים הקשות בחייכם. אין מה לעשות, ילדים מביאים איתם גם משברים. אישי, זוגי, תעסוקתי. אתה כן שמח שהבאת אותם לעולם, ומקווה שגם הם ישמחו על כך ביום מן הימים. עוד מוקדם לקבוע או לשאול.

בפונדק דרכים בעל השפעה יוונית חזקה אתה יושב בשולחן ליד קשיש משונה למראה. הוא לבוש כמו כל הגברים האלבנים שמכלים חצאי ימים במסעדות ובבתי קפה. כובע קסקט, חליפה מהוהה, סיגריה. אתה מציץ שוב ושוב לעברו עד שנופל לך אסימון: זוהי קשישה. הנימוס המגדרי שרכשת באינטרנט סר ממך לטובת הסקרנות, זיכרון עמום שמדגדג את ההכרה מציק לך. קדימה, שאל את השאלה שלך. אלבניה ייחודית בהרבה אופנים, והיא בין היתר מדינתן של הבתולות המושבעות. 

אישה שלא מרוצה מהשידוך שנכפה עליה יכולה להחליט לחיות את חייה מרגע זה ועד הנצח כגבר. היא מקבלת בבת אחת את כל זכויות היתר של גברים: חופש עיסוק מוחלט, חופש תנועה מוחלט. מעתה תסתובב בחברת גברים, ותתלבש ותדבר כמותם. גבר לכל דבר. המחיר הוא התנזרות מוחלטת מסקס, או עונש מוות. מכאן "בתולה מושבעת". כבר לא נותרו באלבניה הרבה כאלה. הקומוניזם וגם הדמוקרטיה ביטלו הרבה מן האפליה המגדרית שפעם הייתה פה חלק נכבד מהמסורת, ונדיר שיש שידוכים כפויים. האדם שיושב לצדך נקרא עבדיל, שם גברי נפוץ. הוא מסרב לומר את שמו המקורי ואומר שרק מי שרוצה לפגוע בו משתמש בו. אתה מנסה להזמין אותו לבירה אך הוא טוען שהרופא אסר עליו. בקרוב אצלך.

Photo by http://www.alexander-indra.com

הדרך לטירנה עוברת ליד העיר התעשייתית אלבסן. הכביש המהיר מגלה את גולת הכותרת של המבנים הנטושים באלבניה. כבר ראית פה בתי מגורים נטושים, מלונות נטושים, אפילו בית זיקוק נטוש. אבל כאן באלבסן הוא נראה גדול יותר מהעיר עצמה: המפעל המטלורגי העצום, הנטוש, החרב. קומפלקס מבנים ענק שנשארו ממנו רק שלדים מלבנים אדומות. נראה כל כך פריך ולא אמיתי. הסינים בנו אותו כשהוג'ה עוד הרשה להם להגיע. נפילת חומת ברלין הייתה הסוף של הרבה דברים, גם של מפעל המתכות הלא סביר הזה שהפך לרוח רפאים מפלצתית. אפילו אתר למסיבות אי אפשר ממש לעשות מזה. הסאבוופרים ימוטטו את הלבנים על הראש של כולם.

Photo by www.alexander-indra.com/
Photo by http://www.alexander-indra.com

טירנה שונה משאר אלבניה. זו עיר שוקקת, מתפקדת, מגניבה באמת. יש פה ריכוז מרענן של יפים ויפות שלא פוגשים כל כך במקומות אחרים. אורח לרגע עשוי לחשוב שהוא בשכונה הכי מגניבה בברלין. קחו חדר במלון קטן במרכז העיר. אשתך עייפה ורוצה לנוח לפני הטיסות של מחר. היא בודקת הודעות ומתברר שאמש שודרה בחדשות בישראל כתבה על כך שהישראלים מגלים את אלבניה, ושבקרוב יהיו לכאן טיסות ישירות. יופי, אתה מפטיר, לא נספיק לספר על המדינה המסתורית שגילינו וכולם יגידו כן, כבר שמענו אצל קושמרו, אומרים שזה כבר המוני לגמרי ושפתחו שם חומוסייה. 

8.

אתה לא רוצה לנוח. קח לך כמה שעות לעצמך וצא מהמלון. שוטט עם השקיעה בבירה הצבעונית והמוארת. השתרך לך ללא מטרה עד שתלך לאיבוד, זו הדרך הנכונה ואף היחידה להכיר עיר. בדיוק ברגע שבו לא תדע איפה אתה ומה נטרק עם החיים שלך, יעמוד מולך בונקר בטון מרשים. היכנס אליו ורד במדרגות אל בטן האדמה. אלבנית חיננית תבשר לך שאתה למעשה ביד ושם שלהם, מוזיאון שבו זוועות השלטון הדיקטטורי מוצגות באופנים גרפיים יותר ופחות. שלם 500 לק במזומן וצלול אל תוך אחת הפינות האפלות של האנושות. המסדרונות הארוכים ועשרות חדרי הבטון התת קרקעיים היו פעם הבונקר של שר הפנים, והפכו למיצג עוכר שלווה ובו מתקני חקירה, האזנה וצילום נסתר. בחדר אחד תלויים שמות של אלפי האלבנים שנרצחו על ידי השלטון שלהם. בחדר אחר תלויות תמונות התלויים. רמקולים פזורים מייצרים אווירת נרדפות מטרידה.

20190405_191934

לטף את זקנך ותלתליך. בחדר אחד מתברר שאם היית בא לכאן לפני המהפך השלטוני של הניינטיז, ספרים ממשלתיים בשדה התעופה היו מגלחים ומספרים אותך עד לרמת החייל. היה זה שר הפנים שאמר: "ברפובליקה האלבנית אין מקום להיפים ולזוהמה מודרניסטית, גם לא כתיירים". ייתכן ששני שרי פנים התחלקו באמירת המשפט הזה. בדיקטטורות השלטון דומה לצנטריפוגה, וככל שמטפסים מעלה בדרגות כך הסיכוי לעוף החוצה (לרוב כגופה) גבוה יותר. בחדר אחר אתה מגלה קיר ועליו תמונותיהם של כל שרי הפנים לדורותיהם. למעלה מ־35 מהם התחלפו בכ־75 שנים. חלקם התאבדו, חלקם "התאבדו". אחד לא סגר אפילו שלושה חודשים בתפקיד ולא נותרה ממנו כל תמונה. המוזיאון מבקש את עזרת הציבור במציאת אחת כזאת.

20190405_192707.jpg

חזור למלון וספר לאשתך בהתרגשות על המוזיאון. תגיד לי, היא תגיד לך, סוף־סוף אנחנו בעיר עם חיי לילה נורמליים ואתה הולך למרתפי הזוועות? מה יהיה איתך? זו שאלה טובה. לך לנוח. מחר הכל נגמר.

9.

בדרך לשדה התעופה אתה מחפש איפה לעצור לצהריים, אולי בכל זאת תספיק להשלים את המשימה, אולי תמצא איפה היא מסתובבת, אולי תסגור מעגל. הכל התחיל לפני 14 שנה ביוון. טסת עם שני חברים, רווקים כמוך, לאי יווני הורמונלי. יום אחד גיליתם שזהו חג מיוחד על האי. משהו נוצרי אורתודוקסי, צריך להגיע לאיזה מנזר על ההר ויש טקס ומחלקים שם בשר עז. מיד שכנעת את חבריך, שכרתם רכב ועליתם למה שהתברר כהילולה בקנה מידה מקומי. ישבתם עם עוד מאות יוונים ברחבה סחופת רוחות ליד המנזר, כשלפתע פתאום הגיע הפטריארך הנכבד, כולו מלמלה לבנה וכלי קטורת מתנופפים על שרשראות.

הוא נשא דרשה קצרה ביוונית ואתם חיכיתם לשלב העז. אבל אז הוא התחיל איזה סיבוב הקטרה ונפל בחלקכם להיות הראשונים שהוא ניגש לכיוונם. עברו עליכם כמה שניות של בהלה — מה המנהג? אמורים לקום לכבודו או להישאר נמוכים ממנו? אצל הנוצרים הכל הפוך, בכנסייה מורידים את כיסוי הראש, אבל מה עושים בפני הליצן הזה? קפאתם במקומכם, יושבים. הפטריארך האדים והחל שוב לדרוש ביוונית, אתם לא יודעים יוונית אבל איכשהו הבנתם שהוא דורש שתעופו לו מהפנים, וזרמתם עם העניין — ומאז אתה מחכה להשלים את המשימה הקטנה ההיא, הלא מכובדת, לא חשובה אבל גם לא מרפה: לאכול עז.

10.

ואז אותה רואה אותה. שבעה קילומטר משדה התעופה על שם אמא תרזה אשר באלבניה, על גריל פחמים עצום מחוץ למסעדה, משופדת מפרצוף ועד חלחולת — עז שלמה, מסתובבת וכולה מדיום וול. חנה ליד הגריל ורוץ לשולחן. דקה לפני גיל 40, בלי עתיד, בלי תקווה, אבל לפחות הגשמת חלום. אתה אוכל את העז הזאת, שמוגשת עם צזיקי מחלבה שלה עצמה, וכמו כל דבר באלבניה, זה ממש טעים.

 

סקירת תקשורת חרדית: המופע בעפולה

על סקנדל אחד, ואיך סיקרו אותו 3 עיתונים חרדיים ביום שישי 16.8.19. מתחילים.

בשבוע החולף עסקה התקשורת החרדית בלי סוף במופע של מוטי שטיינמץ בעפולה, שסערת ההפרדה בו עשתה כותרות בתקשורת הישראלית כולה. היו שם כל האלמנטים הנכונים לדרמה: שופטים יהודיים "נגד", שופט ערבי "בעד", ח"כ תמר זנדברג משמאל, רון קובי מימין…

ובאמצע מופע מוזיקלי פופולארי שנותן צבע וכיף לכל הקונפליקט הבלתי נגמר הזה בין הרצון של החרדים לנרמל הפרדה מגדרית, גם באירועים ציבוריים שיש בהם כספי ציבור (שהרי אף אחד לא מתערב בהפרדה שקורית יום יום באירועים פרטיים, בתי כנסת, ישיבות וכו') לבין הרצון החילוני בשיוויון.

התקשורת החרדית כהרגלה להוטה להוכיח שהחרדים הם המגזר השנוא והמופלה ביותר בישראל. מאמרו של יצחק מתתיהו טננבוים ב"המודיע", העיתון החרדי הוותיק ביותר, שמופעל רובו ככולו ע"י חסידות גור, מלא ארס. בפסקה הראשונה הוא מסמן את החילונים כ"אויבים", לא פחות. הנה המאמר המלא, ותחתיו כמה תקריבים למי שלא רוצה לקרוא את הכל.

20190816_114013-e1566250293391.jpg

20190816_114027.jpg

20190816_114055

"כוחות דמויי-אנושיות", לא פחות. שדים? מפלצות? לטננבוים הפתרונים. בכל מקרה אין דרך להסביר לתועמלן שאין פה רצון להתעלל באף אחד, אלא לשמור על צביון המדינה, וברור שכל צד מושך לכיוון שלו בעניין הזה. אין צורך להגיע לדה-הומניזציה, זה מיותר ומזהם את האוויר.

"המודיע" הוא העיתון החסידי הגדול. במתחרה הליטאי "יתד נאמן" לא טומנים את היד בצלחת, ובכתבה תחת הכותרת "נפשם חולת שנאה" כותב י. פריינד (רבים בעיתונות החרדית כותבים בשמות בדויים או חלקיים) בלעג כנגד הסולידריות שהפגינו ישראלים רבים עם הילד רוהן פרז בן ה-13, שגורש עם אימו מישראל זה עתה.

20190819_233933.jpg

20190819_225753.jpg

כמו כן ניכר חסרונם של לימודי הליב"ה במגזר: "…הוא התבקש לעזוב את הארץ יחד עם אימו ולחזור לבנגקוק". ובכן, הם אכן המריאו לבנגקוק, אבל הם לא "חזרו" לשם. בנגקוק נמצאת בתאילנד.

20190819_225730-e1566247622915.jpg
י. פריינד ליתד נאמן

עם זאת, זה עדיף על טננבוים מ"המודיע" שכתב שמדובר בסודנית ובנה.

20190816_114013__1
קפיצה קטנה בחזרה לטננבוים

אבל כל האיזכור מלא האיד לסיפור גירושו של רוהן פרז בא רק כדי לדבר על צביעותם של החילונים, שחסים על הילד הגוי שגורש מהארץ בה נולד וגדל, ואינם חסים על ילדים יהודים בעפולה שרוצים לראות הופעה בלי לראות נשים. מעניין הדימוי שבחרו בעיתון הליטאי לכתבה:

20190819_084442

שופט חילוני, לבן שיער, מגיח עם פטישו מכיוון עזרת הנשים הוורדרדה, ומנפץ את המחיצה כך שרסיסים נופלים על גבר חרדי ששקוע כמובן בקריאה. זה מעניין במיוחד כי גם בעיתון "חדשות בקהילה" בחרו באיור מאד דומה:

20190816_111742

שוב שופט לבן שיער תוקף בפטישו ומנתץ לרסיסים משהו משל החרדי. הפעם החרדי הוא הזמר שהופעתו עמדה במרכז המחלוקת, מוטי שטיינמץ, ומה שמנופץ הוא להיטו "נפשי", שביוטיוב יש לו למעלה מ-6,000,000 צפיות (לתשומת לב הרבנים שטוענים שרק שבאבניקים גולשים באינטרנט). כאן דמות השופט כבר קיבלה טוויסט בריטי, פיאה והכל. מצד אחד חבל שהמאייר לא טרח לברר איך נראים שופטים בישראל, מצד שני ניכר שהוא לא חושב שאלו אכן שופטי ישראל, אלא "ערכאות גויים". אגב, השיר שידוע גם בשם "אנעים זמירות" הוא חלק מפיוט "שיר הכבוד" האשכנזי, אליו נקשרו אגדות שונות, למשל שזה מה ששרים בגן עדן ביום כיפור. המאייר בחר לנתץ כאן שיר רב משמעות.

עד כאן תקשורת חרדית קלאסית. החילונים הם האויב, החרדים הם קורבנות של כפיה חילונית מתמדת (זה נאמר בלי בושה גם בהקשר של ארוע במימון ציבורי שהתקיים בסופו של דבר בהפרדה מלאה), לא הופתעתי ממש. עד ששמתי לב להפניה הזו:

20190816_153542.jpg

מה?! "חדשות בקהילה" מביאים טור דעה *נגד* ערבי שירה בהפרדה מלאה? את מי הם הביאו שיכתוב את זה? שופט? חילוני? חרדי מודרני רחמנא ליצלן? ביד רועדת דפדפתי לעמ' 42. אז זהו. הם הביאו את יואל קרויס, איש העדה החרדית הקיצונית, שהוא נגד ערבי שירה בהפרדה מלאה כיוון שהוא נגד… ערבי שירה בכלל.

20190819_085725.jpg

הנה כמה תקריבים למי שלא מאמין.

20190819_085934

20190819_085947.jpg

קרויס, סלב ירושלמי המכונה בחיבה "יואלי" ולעתים "יואליש", שנטען כי התיז גז פלפל בפרצופה של אישה שהלכה ברחוב לגברים בלבד, ומוכר למשטרה משלל כיוונים נוספים, נגד הופעות כי הן מביאות לקלות ראש, ומשום שחז"ל אסרו להרבות בזמר לאחר חורבן בית המקדש. טוב איך לומר, עברו פאקינג 2000 שנה, תן לי לדפוק הד בנגינג לצלילי "נפשי" של שטיינמץ או שאני מתנצר. נודר.

לא נבחרנו לשום דבר/

אין בוחר ואין נבחר/

פשוט תהיה אדם ישר/

ואם יש לך שכל בקודקוד זה יעשה אותך מאושר//

מתוך "הללויה", אדם חופשי

תחת זכוכית מגדלת

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר ובYNET בשינויים קלים*

השקט צרם לאיטו באחד מהמושבים הקטנים מזרחה לאשקלון. נשמע שתמיד שקט פה, אך הטילים שנורו מרצועת עזה הסמוכה אל שמי תל אביב רק שעה קודם לכן הפכו הכל דממה דקה. עוז סער, חוקר פרטי בעל חיוך ממזרי, ישב ליד ההגה. במצוותו ישבתי אני במושב האחורי של רכבו, מאחורי חלונות כהים.

"נסה להנמיך צללית", הוא מבקש ממני, ואני נצמד למשענת ומטה את ראשי כך שפנס הרחוב לא ישזף אותי. בימים מתפרנס עוז מחקירות של גניבות והונאות ביטוח, ובלילות עוקב אחרי בוגדים בשליחות בני זוגם המקורננים, מה שנקרא גם "תיקי אישות". השעה פה עשר בלילה. רק הבוקר הגיעה למשרדו של עוז אישה נשואה ובאמתחתה חשד כבד שבעלה בוגד בה כבר תקופה. "הוא הודיע לי שהוא יצא הלילה בעשר לפגוש חברים בתל אביב. אין מצב, כל החברים שלו כבר ישנים בעשר בלילה. אם הוא מפרק את המשפחה הזאת אני רוצה לדעת, ואני רוצה הוכחות". עוז הנהן בהבנה. הוא היה בסיפור הזה כבר מאות פעמים.

download

אנחנו חונים כמאה וחמישים מטר מהסובארו של החשוד ומחכים שיכנס אליה (זו כמובן לא באמת סובארו, אני לא צריך שאנשים יזהו פה את עצמם). מעקבים מתבצעים לרוב בשני כלי רכב. בספיקר של עוז אנחנו על קו פתוח עם רון, חוקר שהצטרף למשימה וחונה כעת בטרמפיאדה מחוץ למושב. בשונה מעוז המחושב, רון הוא לץ אינטליגנטי. הוא מעביר לנו את ההמתנה דרך הרשת הסלולארית:

"תגידו, אוהבים פיתולי עלילה? שמעו סיפור על זוג מחיפה. פנה אלי הבעל, אמר שהאישה נעלמת לריקודי-עם 3 פעמים בשבוע. ראינו אותה יוצאת, התחלנו לעקוב. עשתה בדיקות של איש מוסד. מסתובבת סביב כיכרות פעמיים, נוסעת לטיילת בנתניה, עוצרת בצד, מחכה. כנראה תודרכה איך לנער עוקבים. בסוף הגיעה לתל אביב, חנתה. הגיעה קאדילק לבנה. נכנסה. התקשרתי לבעל ועדכנתי אותו. אמר לי, תתקרב תקריא לי מספר רישוי. אמרתי לו חראם, הם יקלטו אותי, עזוב. אמר לי לא אכפת לי שתשרף, תן לי את המספר על הקאדילק. התקרבתי, נתתי. אמר זה אח שלי". שיט. הגיס והגיסה הגיעו לבסוף לשיפודיה וישבו לאכול על הויטרינה הפונה לרחוב. "ישבנו באוטו וצילמנו אותם מחזיקים ידיים ואוכלים. בסוף הארוחה חזרו לרכב, הוא הסיע אותה לאוטו שלה, ונפרדו. אני אומר את זה לבעל, והוא המום, כל הבלגן הזה בשביל קבב? עכשיו אני קצת מנוסה, אמרתי לו, תסתכל בפח במקלחת, יש שם פדים? בדק, אמר לי וואלה. היא במחזור. איך ידעת? אמרתי לו "אתה עכשיו תעבור את הגירושין הראשונים שלך, אני עברתי כבר ארבע מאות".

הרחוב דומם באופן מכעיס, אבל אני שואל את עוז על האפשרות ששכן יעבור ויציק לנו בשאלות. "הסביבה באמת יכולה לעשות בעיות. שואלים אותך מה אתה עושה, מי אתה. אני לרוב אומר שאני מחכה למישהו". אני מקשה: אבל אם עכשיו מישהו מצמיד את הראש לחלון שלנו ורואה אותי יושב מאחורה ואותך מקדימה, איך תמכור לו שאנחנו מחכים למישהו?" עוז, שצבר קילומטראז' בחירטוטי נודניקים, שולף: "אנחנו אוספים את אמא שלי, היא יושבת מקדימה. מי זאת אמא שלי? דינה. דינה ברזילי. תרשום מספר: 496351". 

Noir Photo Shoot - Portland Lightest

"עוז זוכר את ההוא מהסינמה סיטי?", שואל רון, "הבחור הזה היה ההוכחה שכשהזין עומד השכל בתחת". לא שהייתם צריכים הוכחה, אבל הסיפור הולך ככה: לילה, מעקב אחרי צרפתי אחד שאסף את פילגשו ולקח אותה לנקודה שרבים חושבים שהיא נורא רומנטית, או לפחות דיסקרטית: החניון של סינמה סיטי בגלילות. "נכון תמיד יש רכבים חונים בפינות החשוכות שם? אז זה הכל בוגדים!", צוהל רון. "הם חנו באמצע הכלום, גם חשוך וגם אין איך להתקרב אליהם", מספר עוז מבלי להזיז את עיניו מרכב המטרה. "ניסינו לצלם מרחוק עם אינפרא אדום אבל אז לא היה את הציוד שיש היום. אמרנו אין ברירה. ניסע עד אליהם, נדליק אורות גבוהים, נצלם כמה שנצליח עד שהם יקלטו וינוסו על נפשם, ונקווה שמשהו מזה יצא בפוקוס". רון חוטף ממנו את זכות הדיבור: "אז התקרבנו בשקט, אמרנו שלוש ארבע ו, פתחנו פנסים וצילמנו. ראינו אותה מתרוממת ממנו ואותו מחפש את המפתח ומתניע. כשהוא התחיל לנסוע אמרנו טוב, זה מה יש, לא התמונות הכי טובות בעולם אבל מספיק. ואז אנחנו רואים שהצרפתי לא בורח רחוק. הוא פשוט נסע לפינה השניה של החניון, דומם מנוע והם המשיכו מהנקודה בה הפסיקו". "אז כמובן שאם יש הזדמנות לתמונה יותר טובה, לוקחים. הרי בבתי משפט מה שלא צולם לא קיים", כך עוז. "אז עשינו שוב את אותו תרגיל, ושוב הוא נסע לעוד פינה של הסינמה סיטי ודומם מנוע. הוא אשכרה לא ראה את המצלמות ולא קלט את הסיטואציה". לצרפתי הזה מגיעה אות המופת על דבקות במשימה. בטח בתלמוד יש גם איזה פרס ניחומים על זירוז גיטין.

"אז לשאלתך", סונט בי עוז, "ככל שאתה צובר נסיון אתה לומד שרוב האנשים, אפילו אם הם החשודים עצמם, לא קולטים אותך. אתה יכול להתקרב. אתה יכול להטמע בהמון. אם אתה לא לבקן בגובה שני מטר עם צמות וזקן, כנראה שלא ישימו לב גם כשאתה ממש קרוב. כן חשוב לשים לב לאן מכוונות העיניים של הנעקב, האם ההתנהגות שלו מעוררת חשד".

אני לוקח אוויר ומבין שאם הכל ילך כמתוכנן, עוד רגע אני ארדוף אחרי אדם, שלא בידיעתו, ואראה איך תמונות אינטימיות שלו מגיעות לאשתו בווצאפ. "תגידו איך גובים את התשלום מבנאדם שכרגע סיפרתם לו משהו שפרק אותו לחתיכות? אתם שליחי הבשורות המרות, אין בעיות גביה במקרים כאלה?". רון: "אלו שפרקנו אותם לחתיכות, הם משלמים הכי טוב". עוז: "הם מבינים שאנחנו מוציאים את האמת לאור, ושיש לזה גם משמעויות משפטיות וכספיות. וחוצמזה אצלנו בתחום משלמים תמיד מראש". הו, הקינאה. 

David_Janssen_Richard_Diamond_1959

אני חופר בטאבלט של עוז וצופה בארכיון הגניבות. עובדים בישראל מגלחים מהמעסיקים שלהם הכל בערך. הנה וידאו של גנב פקטים, הנה גנב בשמים, הנה גנב סולר. "הבחור הזה היה שומר של חניון משאיות, אבל בזמן שהוא עובד הוא גם צריך הרי להתפרנס ממשהו. אז הוא היה מביא ג'ריקנים לעבודה, שואב קצת סולר מכל משאית ומוכר אותו". הבוס חשד שמשהו כזה קורה והזמין את שלל המצלמות הנסתרות-מאד של עוז. אחרי שהגניבה צולמה כמה פעמים קפצו עליו עוז ורון. הוא מיד הודה שהוא גנב את הכמה ליטרים שהיו עליו, "אבל כחוקרים היינו חייבים להוציא ממנו הודאה שזה לא התחיל היום. לדעת לחקור אדם זו תורה שלמה. אנחנו לא שוטרים ואם הוא רוצה הוא יכול לקום וללכת. אבל הראינו לו על המקום כמה תמונות של עצמו גונב, ונתנו לו להסיק בעצמו שאם יש לנו את הכמה תמונות האלה, כנראה שיש גם יותר. דיברנו איתו על המעצר שיבוא, והמשפט, וכמה עולים עורכי דין, והכתם על שמו, מפה לשם הוא הודה שהוא עושה את זה כבר שנתיים. כמובן שגם את זה צילמנו". 

אני מביט ברכב החונה של החשוד. עוד רגע אחת עשרה בלילה, וכבר אין סיכוי שמר בחור יצא לשום מקום. אני כועס עליו כפי שמעולם לא כעסתי על אדם שכבר שעה אינו בוגד באשתו. אני שואל את חבריי לאמבוש אם בשלה השעה ללכת הביתה. מסתבר שהם בקטע של להישאר עוד קצת. עוז מספר שהיה צלף בגדוד 890. "אז זה די דומה לעיסוק הנוכחי שלי, להיות מאחורי העדשה כל היום, ולחכות בסבלנות כמה שצריך". אני: "חוץ מהעניין הזה שאתה כבר לא הורג אף אחד". עוז: "כן אה". רון: "אבל אתה צודק שיש לנו פה יותר מידי משתנים. כבר מאוחר. חורף – אולי הוא חולה. וירו טילים לפני שעתיים". ואולי המאהבת הצטננה? רק שתהיה לי בריאה המאהבת, שלא נתייבש פה. 

ואולי הלקוחה פלטה איזו מילה בבית והוא חיזל"ש? איך היא בכלל אמורה להתנהג? "הנחיתי את הלקוחה כרגיל: שתמשיך לעשות מה שעשתה עד עכשיו. היית ברוגז, גם הערב את ברוגז. היית נודניקית, תמשיכי להיות נודניקית. שלא יחשוד שמשהו השתנה. אני לא אומר, יש לקוחות שעושים לך חיים קשים. אחד היה אצלי במשרד, הזמין מעקב אחרי אשתו. שילם, לקח חשבונית, הלך הביתה. תוך שעה התקשר – "אשתי מצאה את החשבונית במכנסיים שזרקתי לכביסה, קבל ביטול על הכל". אז אני פונה בקריאה נרגשת לקוראי בלייזר: גברים, תלמדו לכבס בעצמכם! חוצמזה מאז אני שם את החשבונית רק בדו"ח הסיכום". 

40588576944_cab170d91e_b

הופה. אורות כתומים מהבהבים. דלת נפתחת. הבחור יוצא לדרך. השעה אחת עשרה וחצי והלילה שלנו רק מתחיל. "הוא בתנועה", מעדכן עוז את רון, שניהם מתניעים וכשהסובארו מתרחקת 300 מטר מאיתנו עוז מדליק אורות ומתחיל לנסוע. "אנשים מכירים את הרכבים שיש להם בשכונה. לכן לא כדאי להצמד אליו עד שיצא מהשכונה שלו". רון: "אני מחכה בטרמפיאדה, כשנחבור תן לי להכנס מאחוריו כדי שיתחלפו לו האורות במראה". עוז: "קלוט באיזה שעות הוא יוצא. חושב הוא בן 16". 

גם נוהג כמו בן 16. אנחנו דולקים בעקבותיו בכביש שידוע בקרב המקומיים ככביש הבר מצווה, על שם י"ג סיבובים חדים ומסוכנים. חשודינו מרביץ, במהירות שכבר איננה על גבול החוקי. הוא מכיר פה כל פיתול, יודע מתי לבלום. אנחנו לא כל כך. תחושת רכבת הרים קלה עד בינונית. כדי להתעלם מהפחד אני שואל את עוז: כמה בוגדים תפסת עד היום? "בוא נראה, אני נכנסתי לתחום ב-1999, כלומר עשרים שנה, אז בחישוב מהיר, תפסתי… די הרבה". אולי זו הסיבה לפקקים – מאחורי כל ישראלי בכביש יש שני חוקרים.  

לפתע – רמזור אדום. הכביש הופך לדו מסלולי. אנחנו לימין הסובארו, קצת מאחורה, בשטח מת מבחינתו. הוא לא שם לב אלינו בכלל. עוז מצלם אותו דרך מראת הצד. גבר נאה. נראה קצר רוח. אחרי הרמזור מצליחים שוב, בקושי, להחליף לו אורות במראה. אין קליטה בגבעות והקו לרון כל הזמן מתנתק. עכשיו הוא מנסה להוריד ימינה את המונית שלפניו, שבעצמה טסה. המרדף נהיה קשוח והחוקרים ממעטים בדיבור מלבד "מסלול שמאלי! עכשיו רד ימינה! תצמד" כשיש קליטה. אבל רון לא מתאפק: "למה הוא ממהר כל כך? הוא בטרפת". עוז: "אולי הוא בדיוק מבייץ". 

בחירת רכב המעקב דורשת דיוק בכל מיני פרטים. חוץ ממנוע חזק, רצוי מאד שזה יהיה רכב נפוץ, כל דגם שרואים 200 כמוהו בכל פקק, וגם בקשת הגוונים הנפוצה שבין לבן לשחור. אבל הנה משהו שלא חשבתם עליו: נהגים עירניים יותר לרכב מהפירמה בה הם נוהגים. בעל סובארו ישים לב לסובארו. אז תמיד כדאי לברר איזה אוטו יש לנעקב, ולבוא עם משהו אחר. כמו כן, ביום עדיף להתפצל לרכב ולאופנוע, אבל בלילה האופנוע נורא בולט בשל הפנס האחד, שאף אחד לא רגיל שנתקע מאחור כל הנסיעה. אופנועים ככלל עוקפים אותנו, ולכן בלילה מתפצלים לשתי מכוניות משפחתיות. 

אנחנו כבר על איילון צפון, והסובארו מנסה לעקוף משאית דרך השוליים. אני: יש מצב שהוא קלט אותנו? עוז: "במהירויות כאלה אתה חייב להסתכל קדימה כל הזמן. אין צ'אנס שהיה לו פנאי לחשוב על האחורה בכלל. אני מפחד רק מאלה שנוסעים רגוע. רון, על איזה שלט אתה עכשיו?" רון מפציע מהסלולר: "עברנו את קק"ל. הוא ממש לא נוסע לתל אביב". 

הטיסה נוחתת בחניון תת קרקעי בהרצליה פיתוח, באיזור של בתי קפה. "זהו", מקונן רון, "בית קפה. הרס לנו את הערב. אפשר לתבוע אותו על שיעמום?" עוז: "שים לב שעוד רגע נאבד קליטה. אני מכין את עצמי לפריקה". פה יש תמרון עדין של רייסים בירידות של החניון אל בטן האדמה. אסור לאבד אותו במבוך. צריך לחנות קרוב זה לזה וגם אליו, כדי לזנק למעקב רגלי כולל כניסה למעלית איתו. כל זה בלי שישים לב שאנחנו קיימים.

BigComboTrailer

הנעקב יוצא מהסובארו. רון נכנס איתו למעלית. עוז ואני נשארים ברכב ומחכים להזנקה. כעבור דקה מקבלים את האות ורצים למעלית. בוגדן בוגדנוביץ' אכן נכנס לבית קפה ואנחנו כבר שואלים את עצמנו מה נזמין לאכול שיפצה על עוגמת הנפש, אבל אז קמה עלמת חן ומנשקת אותו, והם יוצאים. ממרחק בטוח, אנחנו מתפצלים ועוקבים אחרי הזוג שמרבה לצחוק בקול רם ולגעת. החוקרים מצלמים. אחרי הליכה קצרה הזוג נעצר מול שער נעול, בכניסה לוילה אדירת מימדים שנראית חשוכה. ממחבואינו אנחנו עוצרים את נשימתנו כדי לשמוע – הם אומרים לאינטרקום מילה אחת. קזבלנקה. השער נפתח והם נכנסים. השער נטרק. עוז מחכה טיפה וניגש לשער. לוחץ על הכפתור, אומר קזבלנקה, ואנחנו בפנים. אף אחד לא פוגש אותנו בכניסה. אולי זה כי כולם עסוקים. 

בכל פינה של האחוזונת מעומעמת האורות יש זוגות, ופה ושם שלשות, עסוקים בפעילות מינית למדי. לבושים ולבושות, ערומים וערומות, סדום ועמורה, כפתור ופרח. עוז ורון מתפצלים. על כל אחד מהם כמה מצלמות נסתרות. רון מתחיל לצלם את הזוג ממרחק 4-5 מטר, נמרחים על ספה ומתחילים להחליף דגימות רוק. היא לא נראית מצוננת בכלל, ברוך השם. עוז עולה לקומה העליונה וגונב וידאו מלמעלה. בשלב הזה מצטרף לזוג הלוהט עוד זוג, קצת פחות לוהט, אבל נראה שהם מיודדים כי חלקם מתחילים להתפשט. אני נותרתי לעמוד שם כמו טמבל, וכשהבנתי שאני חייב איכשהו להשתלב בסיטואציה הלכתי לבר ומזגתי לי משהו עם הרבה קרח, יען כי נהיה לי חם.

All_In_the_Family_1972

תוך דקה עוז תפס אותי בשרוול והוציא את שנינו החוצה. "מה אתה עושה", התרעמתי, "אני פה במשימה עיתונאית!". "בסדר, תקשיב, עוד שתי דקות כבר היו עולים עלינו, למקומות האלה לא מכניסים גברים בלי בנות זוג. אני ואתה חוזרים עכשיו הביתה, רון ישתלב פה כמה שיצליח". "למה אתה לא נראה מאושר?", אני שואל, "הרי צילמת אותו בוגד!". "זו הבעיה. אין לנו אותו בוגד פר אקסלנס. יש לנו אותו מתנשק עם שתי נשים. ברבנות הם יעדיפו לראות בחור אחד עם בחורה אחת נכנסים לצימר וסוגרים את הדלת, מאשר את אורגית הליטופים הזאת שבבירור אין בה, בינתיים, את מה שההלכה קוראת "כמכחול בשפופרת". הרבנים של היום.

אז איך זה נראה, אני שואל את עוז בדרך לחניון, הרגע בו אתה מספר למקורנן על מעללי המקרנן? "להרבה לקוחות יש בראש את הפורמט של צ'יטרז, הריאליטי האמריקאי בו רואים את האישה תופסת את בעלה על חם וחובטת בו. זה אחלה טראש אבל בחיים שלך כדאי שתשתדל להיות קצת יותר מתוחכם". אני שם לב שכל התשאול הזה לא טבעי לעוז. מידע זה העסק שלו, והוא כל הזמן צריך לחשוב מי צריך לדעת מה ומה לא. הוא עונה לשאלותיי רק לאחר מחשבה מרוכזת.

"אחרי שאני עובר איתם על החומרים אני מפנה אותם לעו"ד שמסביר להם מה יש להם ביד, מה אפשר לעשות עם זה ובעיקר מתי לשלוף את זה". לרוב מומלץ לחכות לרגע הנכון ברבנות ועד אז ממש לסתום את הפה לגבי זה. ולא שזה קל. עוז מספר על בעל שמקיים מערכת יחסים מקבילה עם מאהבת, ולא ידע שנעקב וצולם. אשתו לא אמרה לו על זה דבר, וגם לא על הגט המתקרב. "כשהוא קיבל את הזימון מהרבנות הוא נכנס בה בכל הכח: "את מנוולת, את הורסת את המשפחה שלנו סתם". וכל הזמן הזה היא צריכה לסכור את פיה לגבי תמונות לא פשוטות שהראיתי לה". 

ואיך אתה מרגיש עם זה שאתה נכנס לחיים האינטימיים של האנשים האלה, ומצלם? בכל זאת תחושה די סליזית. "לקחתי לעצמי מהתחלה כלל – אני מראה את האמת. אם אתה ממוקד באמת ולא בשקר אתה תהיה בסדר גם מוסרית, וזה גם לא יהפוך אותך לחשדן ופסימי כמו שעלול לקרות לחלק מהחוקרים עם הזמן. חוץ מזה הגעתי למסקנה שלכל סיפור יש שני צדדים". מה הכוונה? "מה אתה חושב, שכשנראה ברבנות לבחור הזה את מה שהולך פה עכשיו, הוא יגיד פשעתי? מה פתאום, הוא יספר את הסיפור שלו, אולי יגיד שלא קיבל בבית מספיק חום ואהבה, אולי יגיד שהרגיש בבית כמו בכלא. כל אחד יבין את הוידאו הזה מנקודת מבטו. ככה זה אנשים".