גברים מנגה

*כתבה זו התפרסמה בגרסה מקוצרת בגליון פברואר 2019 של בלייזר*

ינואר, יום חמישי בשבוע, חאן ניצנה, שקיעה. 160 גברים עומדים במדבר, מקלות עבים בידיהם. 3 ק"מ ממערב להם, גבול מצרים. 5 ק"מ דרום מזרחה, בסיס קציעות. בין רגליהם תופים יפניים בשם טאיקו. הם מתופפים מקצבי מלחמה יפניים וההד חוזר מן המדבר. סביר שא-סיסי מעלה כוננות ברגעים אלה.

20190110_154516

זהו טקס הפתיחה של פסטיבל "שיווה", פסטיבל ישראלי לגברים בלבד, שנערך זו הפעם ה-28. התחיל בקטן מאד והיום זו מעצמה בהתהוות עם מסעות גברים להימאליה ומה לא. בעת שהתופים רועמים רוכן אחד מהמארגנים להדליק במרכז המעגל מדורה חגיגית. הרוח נושבת קרירה והוא מסתבך. כמה וכמה גברים ניגשים לעוץ לו עצות. מתברר שהתשובה העדכנית לשאלה "כמה גברים צריך כדי להדליק מדורה?": שמונה. אם א-סיסי היה רואה את זה, היה מחזל"ש.

זה לא פסטיבל של הופעות אלא של סדנאות להתפתחות אישית, יש שיקראו לזה רוחניקי. מצד אחד אני מסכים שבתחום הרוחניקי יש המון שרלטנות או סתם חארטות. מצד שני, מי שרוצה לטפח לעצמו את הנפש מגיע בסוף לכאן, לאחר שבחר היטב את מוריו. יש פה 5 מסלולים שונים. אני נרשמתי ל"אינטימיות ומיניות". חמישים גברים שעשו כמוני נכנסים איתי לאוהל בו נחיה כל הסופ"ש, נישן בשק"שים על הרצפה, ובשאיפה נשתנה איכשהו. אני מביט סביב – אווירת המילואים היא בלתי נמנעת. גברים ועוד גברים, בשלל גילאים, חלקם כבר בחרמוניות כי באמת קר פה. חמש דקות מרגע הכניסה לאוהל מישהו מביא נוד. וצוחק. לבד.

לפני שנתחיל ללמוד איך להיות בני זוג סבירים ומעלה כדאי שנכיר זה את זה, ולשם כך משחקים משחקים. ניסים לוי, ברוך רז ותומר קורון ינחו את סוף השבוע הזה. הם מבקשים שנעמוד בשורה מסודרים לפי הגיל, וכך כולם צריכים לשאול את כולם בני כמה הם, כדי לדעת איפה לעמוד. האוהל הומה ככוורת וכשהשורה מתייצבת תומר שואל בן כמה המבוגר ביותר: 57. לידו עומדים עוד כמה וכמה חברים שעברו את ה-50. בקצה השני של השורה נשאל העלם את אותה השאלה: הוא בן 22. בני ה-50 צועקים עליו: "אתה חכם! אתה חכם!". חלקם גרושים 3 פעמים.

אנו מתבקשים לקחת טושים ולכתוב על פלקטים שתלויים ברחבי האוהל את התקוות והחששות שלנו מסוף השבוע שזה עתה התחיל. ראם (שם בדוי) כותב שהוא "חושש לגלות שזוגיות זה פייק-ניוז". אני נוטל טוש כחול ומצייר לו לייק. גם אני חושש. אם בכל חברה בה נהיה מקובל להתגרש לפחות חצי עושים את זה, וגם החצי השני לא מלקק סילאן (אני יודע כי אני שם), אולי הגיע הזמן להתקדם לצורות מחייה מאמללות פחות? אני לוקח את ראם הצידה ושואל אותו למה בעצם כתב את מה שכתב. "לא הייתי מאושר כרווק תל אביבי הולל. רציתי ילדים ורציתי שתהיה להם אמא. אז התחתנתי, וגם עכשיו אני לא מאושר, וגם מזיין משמעותית פחות. לפני עשור בדיוק היה שבוע בו שכבתי עם 4 נשים שונות באותו שבוע. זה השיא האישי שלי. בהווה אני אפילו לא חולם על 4 זיונים בחודש עם אותה אישה. גם שניים בחודש כבר אין לי. למה זה ככה?". זה מה שבאנו לברר. רק דבר אחד ברור לי: זו לא רק אשמת האישה. וכל מי שהגיע לפה מבין כמוני שגם לנו יש על מה לעבוד.

Our_home

בהפסקונת הראשונה פונה אלי אחד המשתתפים, בואו נקרא לו בנצי, ומספר לי שהוא האיש שהוביל את הקמפיין להדחתי מהפסטיבל בימים שקדמו לו. ידעתי שהיה קמפיין כזה וניצחתי אותו ברגישות ונחישות, אבל לא ידעתי מי עומד מאחוריו. אז הנה הוא עומד מולי, האדם שניסה לשכנע את כולם שעיתונאי באוהל יעשה רק רע למטרה ולמשתתפים. הוא לא יודע כמה כאב ראש הוא גרם לי אבל כוסומו, ניצחתי ואני פה. הוא ממשיך ומנסה להסביר לי שיש דברים שבכל זאת אסור שאכתוב עליהם. אני לא רב איתו ורק מחליט ביני לביני שבנצי צריך לעבור את הגבול המצרי ולמצוץ שם לגמל.

בסדנא הראשונה מדבר ניסים לוי על אמת מושתקת: רוב הגברים בעולם, וכמסתבר גם באוהל, עוצרים נשימה כשהם (אנחנו) מזיינים. למה? כי אנחנו פוחדים לעשות קולות. למה? כי אנחנו פוחדים שזה ישמע כאילו אנחנו מרגישים משהו. כשנאנחים או גונחים אפשר להבין מהצליל מה עובר עלינו. אז אנחנו כופים על עצמינו מעין "סייג לחכמה שתיקה" רגשי. ללא חמצן ההנאה פוחתת, הזיקפה פוחתת עד נעלמת, ועל הדרך גם מזיעים יותר. ואת כל הכיף הזה אנחנו מפיקים לעצמנו רק כדי להגיע למצב של "היא לא יודעת מה עובר עלי". אידיוטי, זה מה שזה, ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שכל הסיפור הזה של זוגיות לא עובד לנו. אז גבר, תגנח. או במינימום תנשום. הגוף שלך צריך חמצן. זה מדעי.

אנחנו מתפצלים לשלשות ועושים סבבים של סיפורים אישיים. קובי (שם בדוי), בן 45, מספר ביובש ובלי למצמץ שלפני שבוע ניתק קשר ארוך ונפלא עם מאהבת, ואז סיפר לאשתו הכל. "ואני מתכוון הכל. כי כבר כשהיינו נשואים שנתיים התחלתי לבגוד בה, אבל אלו תמיד היו סתם זיונים אז אפילו לא חשבתי על זה יותר מידי. אבל עם האחרונה זו היתה אהבה אמיתית, חשמל. היא רצתה שאעזוב את אשתי והחלטתי שאת זה אני לא עושה, אז ניתקנו. הלכתי לאשתי, שעשורים אני רגיל לסובב אותה על האצבע, וסיפרתי לה על כל הבגידות כולן. עכשיו אני קצת מצטער שסיפרתי כי בשביל מה. אבל העיקר עכשיו לבנות איתה משהו טוב. אז באתי".

20190112_155940.jpg

חזרנו לשבת בפורום מלא, והתחיל סשן תלונות ספונטאני. המרמרת קיימת, גם אצלי שיודע שהדברים מורכבים יותר. מקצוות האוהל עולות שאלות רטוריות כגון "למה הן לא רוצות סקס? מה הבעיה לזרום, זה כמו אוכל, אפשר לאכול גם בלי להיות רעבים". "מי שלא נחדר מעולם לא יודע מה זה. לארח מישהו בגוף שלך זה לא פשוט", אומר ניסים, שאוחז בלוק מרשים של ריצ'ארד גיר מזוקן. "אבל בואו נדבר עלינו רגע. הרי זיקפה רק רוצה להיות בתוך משהו. ברגע שאנחנו חרמנים האישה קולטת את זה עלינו, יש לנו בעיניים אינטרס. ואז היא מרגישה שהיא איבדה את האביר על הסוס הלבן, ונשארה רק עם הסוס. ברור שזה מכבה אותה". לפחות עשר ידיים מונפות לשאלה, אותה שאלה. "אז מה עושים? למד אותנו פטנטים", דורשים גברים רבים. איזה יצורים מוגבלים אנחנו יא רבי. חושבים שתרשימי זרימה יכולים לפתוח ערוצי זירמה. ניסים מתאמץ לנסח את זה כמניואל: "אתם לא יכולים ליפול עליה עם הצורך הזה שלכם בתשע בערב. יופי שגבר מוכן למשגל בערך בכל רגע נתון, אבל המבנה הנפשי של אישה שונה משלכם. המשחק המקדים צריך להתחיל הרבה שעות קודם, כשלקחתם את חלקכם בארגון הבית, דיברתם איתה מלב אל לב, התפשטתם לאט לאט, והכי חשוב: החלטתם עם עצמכם שזה באמת לא משנה אם תהיה חדירה. אם תצליחו להעלים כל תקווה לחדירה, המצב ישתפר. רק בפורנו האישה נמסה למראה זין עומד המחובר לגבר קצר-רוח. ופורנו זה חרא של בית ספר למיניות, רק שלמרבה הצער זה בית הספר היחיד של רוב הגברים". מרחבי האוהל עולות קריאות "אַהוֹ!", שמסמנות הסכמה עם הדברים.

אחרי ערב אינטנסיבי אנחנו הולכים לישון. הטמפרטורה עומדת על אפס מעלות צלזיוס. אני מכיר היטב קור, אבל בניצנה הוא בכל זאת אחר, מפחיד. האוויר היבש, אדמת הפודרה הקפואה והידיעה שאם תגיע להיפותרמיה עלולים לשלוח אותך מפה ליוספטל הופכים את הקור לאיום קיומי. בתוך האוהל אני מתחפר בשמיכת הפוך העצומה שסחבתי לכאן ונרדם. בשלוש בלילה אני מתעורר מתחושה איומה במרפק. מסתבר שהוא יצא מהשמיכה וקפא. סעמק.

20190112_071356

בבוקר אני שם לב לתופעה מעניינת. אני שואל ומגלה שזה קורה גם לאחרים. דווקא מתוך הידיעה שהמרחב הזה גברי לחלוטין, המח שרגיל לצוד כל הזמן מחפש נשים בזווית העין, ומוצא. אני קולט לצידי בלונדינית מהממת, רזה ותמירה, וכשאני מסתובב להביט במחזה התעתועים אני מגלה שזה זכר צעיר, אח לשבט. אני מביט בו ועולה בי מחשבה שוואלה, אם כבר גבר אז איתו. אני מופתע מהמחשבה ורושם אותה לפניי בתיקיית "צריך עיון". מעניין אם זה מה שקורה גם לאסירים בכלא ולבחורי ישיבה. הזיקפה שכאמור רק רוצה להיות בתוך משהו עשויה להפתיע בסביבה כל-גברית.

תומר קורון מעביר סדנא של תקשורת מקרבת. הגברים משתפים, ולא בקלות. רוברט, עולה ותיק מפולין, מספר שאשתו והוא כבר כמעט לא מדברים בלי חריקות. נזהרים אחד מהשני. בחצי השנה האחרונה הם שכבו פעמיים בלבד, והוא מצידו התמכר לפורנו. "אני כבר לא זוכר מה זה סקס בלי סמארטפון", הוא נאנח בעיניים אדומות.

אז למה זוגיות זה קונספט צולע? אולי כי זה קונספט בהרצה. עד לפני כמאה שנה לא היה ברוב העולם מצב שאדם מחליט עם מי להתחתן. זו היתה החלטה של ההורים או של ההנהגה הדתית. במקומות רבים זה עדיין כך, גם בישראל. כלומר, גם סבא של אבא שלך כנראה לא בחר את אשתו בעצמו, וגם סבא שלך כנראה היה אמור "לבקש את ידה" של סבתא מהוריה. אנחנו בקושי שלושה דורות לתוך הניסוי הזה שספק אם חצי עולם כבר משתתף בו. מדובר במהפכה בהתהוות, ואנחנו הדור שמשרטט את מפות העולם הזה. בגלל זה כל כך חשוב ללמוד את זה כמו שלומדים גיאוקרטוגרפיה.

ויש עוד סיבה. יש לנו "טעם" בבנות זוג. אבל מהו הטעם הזה? זה נחמד להשלות את עצמך שבחרת מישהי כי יש לה ישבן מושלם. גם אתה הרי יודע שהישבן הזה לא ייראה כך לנצח, וחתונה שואפת להחזיק לנצח (נראה אותך גבר, נסה לטעון אחרת בחופה). המרכיבים האמיתיים של הטעם שלנו אפלים בהרבה מישבן, שהוא כידוע מקום בו השמש כלל לא זורחת. לעניות דעתי אנו בוחרים בבנות זוג בין היתר כי אנו מזהים בהן משהו שאנחנו כבר מכירים, מרכיבים אישיותיים שדומים לאנשים קרובים אלינו, מתוך רצון בלתי מודע לשחזר רגעים כואבים מן העבר, בנסיון לרפא את מה שאין לרפא. למשל, בחורה עצמאית וחריפה מזכירה לנו מבלי משים את אמא שלנו שגם היתה כזו, אז אנחנו מתחתנים איתה ומוצאים את עצמנו רבים איתה ריבים אותם רבנו בעבר בכלל עם אמא. אז אם אתם עדיין בשלב הדייטינג בחייכם, נסו מידי פעם לצאת עם נשים שאינן בטעם שלכם כלל. מאד יכול להיות ששם תימצא אהבת האמת שיש בה גם נצח.

20190112_155913

מגיעה שעת ארוחת הצהריים. האוכל פה צמחו-טבעוני, וטעים מאד. זו בעיקר אידאולוגיה, אבל יש גם הגיון כלכלי בלבשל רק מאכלים שלא זקוקים למקרר לכמות כזאת של בני אדם. העמסתי לצלחתי סלטים, אורז עם דאל עדשים ותבשיל ירקות חריפים. סביבי צצו עשרות ליצנים שהתחילו להטריל את המתחם. וודאי שלחו אותם ממסלול הליצנות שרץ באוהל הסמוך. במעין משימת תאטרון רחוב, הם הטרידו את הסועדים בנסיונות להפוך למשרתים שלהם. סועד שהסכים קיבל משרת שלומיאלי אדום אף, שתמיד חזר עם המנות הלא נכונות, שמט את הצלחות ועורר מהומה. היה משעשע אבל היו סביבי אנשים שכרגע נתנו את וידוי חייהם קבל עם ועדה והרגישו פחות קרקסיים ממני.

הסדנאות ממשיכות. ברוך רז, אדם שמטרתו בחיים היא לעזור למין הגברי למצוא את עצמו מחדש בעולם משתנה, מבקש מכולם לקום. "כל אחד בוחר נקודה אקראית באוהל, וכשאני אומר, כולם מנסים להגיע אליה הכי מהר שאפשר. גו!". תוך שניה נהיה בלגן. גברים נכנסים אחד בשני, מתקילים אחד את השני אפילו. אני מתקרב בזהירות, עוקף עימות, מחכה להזדמנות, למרווח. מגיע לנקודה שלי ולא אחרון. אבל בוודאי שבין האחרונים.

 "עכשיו", כך רז, "נעשה את אותו הדבר אבל רק בשליש הזה של האוהל. לא עוברים את מוט האוהל הזה", הוא מסמן. אני מריח דם. "גו!". מה שקורה עכשיו דומה רק לפוגו שפגשתי בהופעות הכי פסיכיות שהייתי בהן. תמיד עמדתי בצד והבטתי, וזה מה שאני מעדיף לעשות גם עכשיו. הרוב לא: נרשמת פה צפיפות מטורפת של גוף לגוף. חלק מהאנשים הנינוחים האלה אשכרה עם רצח בעיניים, ממרפקים זה את זה, מי כדי להפעיל את ההגנה הטובה בעולם, ומי כדי להתמודד עם העובדה שלפחות שמונה גברים מתחככים בו כרגע. אני מראש בוחר לי נקודה שלא עוברת דרך המאסה המרכזית, מה אני צריך את זה. "מי פה מפחד מעימותים?", שואל רז ואני מתחבא מאחורי עמוד. "אתם גברים. אל תבחרו לכם נקודה קלה. לכו על זה, צללו ישר פנימה, פלסו דרך עם החזה שלכם. גו!". אני לוקח אוויר והולך על זה. רץ לתוך מסת הטסטוסטרון, מתפלש, מתפתל, מתקדם. צלעות קדימה, מח לטאה בפעולה. הגעתי בין הראשונים! לנקודה קשה! סיפוק עז. "ועכשיו אני פונה לאלה מכם שעימות זו הבחירה הראשונה שלהם, שנכנסו פה בכח בכולם כדי להתקדם", כך רז. "הפעם נעשה את זה בלי כח. תנועה רכה קדימה, מתחשבת. גו". עכשיו תורם של אחרים סביבי לחוות את ההארה שלהם.

20190112_163652

היום השני לפסטיבל מעריב לו, עוד רגע קבלת השבת ואנחנו יושבים במעגל שיתוף. דניאל, בן חמישים פלוס, משתף שהוא כבר ממש מחכה לבכות. שנים רבות לא בכה והוא רוצה את השחרור הזה, וגם לדעת שהמערכת הזאת עדיין חיה אצלו. ליבי איתו. בתחום הרוחניקי יש דבר בשם "האגו הרוחני", זה הרצון לחוש הכי מואר, הכי מודע, הכי מחובר לעצמך, לאדמה, לאלוהים. בכי הוא אחד הדברים שאנשים משוויצים בהם בלי סוף. אני בתור אחד שבוכה הרבה ובלי בעיה, שונא את זה. אני יודע שזה כמעט עניין של מזל, מי בוכה ומי לא, ודי דוחה אותי כשאנשים מספרים שבכו בתור פואנטה למשהו. יש אשכרה לחץ חברתי לבכות וזה לא משרת דבר לטעמי. אבל לדניאל אני מאמין שממרום גילו הוא רוצה את זה בשביל עצמו ומראש שם זין על כל שאר הסיבות.

קבלת השבת מתחילה באוהל המרכזי. רוב משתתפי הפסטיבל מנסים להדחס פנימה ולשיר סביב הגיטרה המוגברת. אני פחות מתחבר לשירים הרכים המקובלים בקהילות האלה, שירים שלרוב רק מנסים להלל כל דבר ועניין. אז אני עומד מחוץ לאוהל ושופט בדממה כל מיני אנשים שבפנים עפים בעיניים עצומות על מילים שנשמעות לי סתמיות לגמרי. אבל אז נותנים את "גשר צר מאד" ואני נשאב פנימה. זה שיר שאני אוהב מאד, אני שר ברגש ובעיניים עצומות, מודע לאירוניה אבל מתמסר לשיר לגמרי. למרבה הצער מיד עם סיומו מישהו שם בהגברה את "מי שמאמין לא מפחד". לטעמי אין מקום לאייל גולן בפסטיבל כזה, שמנסה לברוא גבר ישראלי חדש. רק על הדברים שגולן הודה בהם הוא אמור להיות מוקע מכל מסגרת שיש לה אספירציות חינוכיות. שוב יצאתי החוצה, לצערי הרב לבדי. אם הפיסקה הזאת מזכירה לכם את המושג "אגו רוחני", אתם צודקים לגמרי.

בבוקר יום שבת מגיע הרגע שרבים חיכו לו: סשן ריברסינג המוני. ריברסינג זה פשוט טריפ של חמצן, שמתארגנים עליו באמצעות נשימה מחזורית – שואפים ונושפים בלי הפסקות. הסרעפת כל הזמן בתנועה. הדבר הפשוט הזה הוא עולם ומלואו שעם הנחיה נכונה יכול להביא אותך לפינות של עצמך שטרם פגשת. אנחנו נשכבים, 120 הגברים שהחליטו ללכת על זה, על 120 מזרנים כה צפופים שלא היה מקום לכולם באוהל והם גלשו מחוצה לו. יש פה אנשים מכל המסלולים: אבהות, ליצנות, חופש כלכלי, "קשת האש" (מעין קואוצ'ינג) וגם אותנו, אנשי המיניות. אני מזהה פה גם את דניאל שמחכה לדמעות. אחרי בריף קצר מתחילים כולם להתנשם. כמה דקות אחר כך מתחיל בלגן. המנוסים מכירים את זה היטב: מטר ממך לכל כיוון אנשים צועקים, שואגים, מתייפחים. כל הדברים האלה מקובלים לגמרי. הם רק ביטוי חיצוני לבלגן גדול בהרבה שקורה אצל כל אחד בלבב פנימה.

IMG_5552

עודפי החמצן מורגשים היטב בגוף בצורות משתנות של קור מקפיא, חום לא ברור, נימולים. יש מי שחווה ספאזם שרירי בגפיים, זה יכול ממש לכאוב לפעמים. הלפרים (יעני, עוזרים) שהוקצו לטובת העניין מתרוצצים בין המזרונים ותומכים במי שצריך, מעסים כפות ידיים גרומות, מקנחים לאנשים את האף. חצי שעה לתוך הסשן ואף אחד כבר לא שומע מה קורה מסביב. החוויה האישית היא כל כך חזקה שאין בתודעה מקום לשום דבר אחר. להפתעתי אני מצאתי את עצמי חושב הרבה על סבתא שלי, מנקה נשק פרטיזני במסתור ביערות ליטא, והיא בת 16. מצאתי את עצמי מתאבל על החיים שרצתה לחיות ונלקחו ממנה. צער עמוק הציף אותי וממש יכולתי לראות איך הלילה בו נמלטה מביתה למחנה הפרטיזנים חרץ גם את גורלי וגורל ילדיי שלי, ניניה. הלילה הזה עיצב את תכונות האופי שלנו והחרדות שלנו. חשבתי על אמא שלי שגדלה, ללא סבים וסבתות, בצל הסיפורים האלה. ועם אבא, סבא שלי, שאחרי השואה רק רצה לחיות את החיים עד הקצה כל עוד אפשר, ושרף את עצמו מהר מאד. הטרגדיות המשפחתיות זרמו דרכי וחישמלו לי את הגוף. כן, בכיתי בלי סוף, והיו רגעים שהגפיים שלי קפצו ללא שליטה, כמו על כיסא חשמל. כשהגעתי בכרונולוגיה אל עצמי כבר הייתי מפורק, אבל גם פרוק. הרגשתי שניקזתי הרבה רעל החוצה, המון כאב שחיכה לצאת. המוזיקה החלה לדעוך ומנחי הסשן הכריזו שזה הזמן לעבור בהדרגה לרגיעה.

עברתי לתנוחה עוברית וכיסיתי את כולי בשמיכה, כולל הראש. רעדתי, היה לי קר בטירוף ולא הצלחתי להרגע. מישהו שם עלי יד ושאל אם אני בסדר. הנחתי שזה הלפר והתחלתי לבקש כל מיני בקשות מבלי להוציא את הראש שמיכה, אבל הוא סיפר שהוא בעצמו קם עכשיו מהמזרון שלו. אמר שהוא רוצה לחבק אותי. אמרתי שבשמחה. הוא נשכב מאחוריי והסתדר לפי התנוחה העוברית שלי. כלומר, שכבנו כפיות. למרות שזו היתה הכפיות הראשונה שלי עם גבר, זה היה הדבר הכי מדויק, מנחם ומוצלח שיכולתי לקוות אליו. החיבוק שלו איפס אותי, קרקע אותי והחזיר לי את הנשימה. הודיתי לו איזה עשר פעמים תוך כדי שאני נרגע. סיקרן אותי להרים ראש מהשמיכה ולראות מי זה, אבל קודם כל צריך לאגור כוחות פיזיים כדי בכלל לעשות את זה. אחרי עוד 5 דקות של כרבול מחזק הסקרנות גברה והצלחתי להביט: זה היה בנצי, האדם שהתנגד לבואי. קיבלתי את זהותו באופן כל כך טבעי. ואז שמחה התפשטה בי. איזה פיוס. הודיתי לו עוד עשר פעמים. מזל שלא הלך לגמל המצרי.

אחר כך הסתובבתי בחאן חסר מטרה כדי להתאושש. כל מי שעבר מולי כנראה התאפר, כי לכולם היו משוכים פסים לבנים מזוויות העינים לכיוון האוזניים. רק כעבור 5 דקות הבנתי: זה לא איפור, אלו פסי מלח שיבש, מהדמעות. כולם פה שכבו על הגב ומיררו בבכי. הלכתי לחפש את דניאל והוא סיפר לי בשמחה אין קץ שבסוף הסשן היתה לו דמעה בעין! הבנאדם זרח, הוא נראה כמו נער בן 16 שכרגע איבד את בתוליו לקפטנית נבחרת הכדוריד. דוגרי שמחתי בשבילו. בנאדם אמיתי, לא עניין אותו שיתפסו ממנו מואר, רק רצה לדעת שיש לו את כל מה שיש לבני אדם. הרוחניקים לרוב שואפים לחוויות עוצמתיות, שהולכות רחוק ולעתים מעבר לקצה, ומעריכים התפרקויות (מתוך הנחה בטוחה מידי בעצמה שתמיד אפשר לתקן). אבל דווקא לחוויה העדינה, הנסתרת מן העין, יש יותר סיכוי להיות אמיתית.

images
צילום: מקס פיקסל

חזרנו לאוהל של האינטימים, ואנשים שיתפו מה עבר עליהם בריברסינג. מישהו אמר: "עברה בי איזו תחושה ושלא כהרגלי מיד רציתי לשתף אותה עם מישהו. ואז הבנתי: זה הדבר הזה שנשים עושות!". האוהל רעם מצחוק, אבל ניסים הפתיע אותנו מכיוון לא צפוי. "אני הייתי בארבע מערכות יחסים בחיי. מערכת היחסים הקודמת, לפני הנוכחית, הסתיימה במותה של בת הזוג שלי ממחלה. אני שומע אתכם מקטרים פה על נשותיכם, וגם אני כיום מכיר היטב את העניין של ללכת בבית ולמצוא כביסה זרוקה ולהתעצבן, "למה רק אני מסדר כל הזמן", תמיד היה לי את זה. אבל כיום מתלווה לזה עוד תחושה. אני נזכר באהובתי המנוחה ואני מיד אומר לעצמי "מה הייתי נותן כדי להרים את הבגדים שלה מהרצפה, לקפל אותם עבורה, לעשות למענה משהו קטן". אז עכשיו אני מבקש שתעצמו עיניים, תנשמו עמוק כי זה הולך להיות לא קל, ותנסו לדמיין את האישה שלכם, מתה. אתם רואים אותה מתה לנגד עיניכם. אתם עומדים מול הקבר שלה. דמיינו את זה". הייתי די בשוק. גם ידעתי שזה לא יעבוד עלי – כאדם חרדתי אני זוכר את עצמי עוד מילדות מדמיין את אהוביי מתים, אלו מחשבות טורדניות שלמדתי לחיות איתן, והן כבר מזמן כמו רעש רקע בלתי מרגש. אבל מסביבי נרשמו התייפחויות משמעותיות. גברים התפרקו סביבי על ימין ועל שמאל, בכו בכי עשיר בצליל ובנוזלי גוף מגוונים. אני לא זוכר הלוויות עם כל כך הרבה בכי (ברוב ההלוויות שנכחתי בהן אנשים עמדו קפואים, לרוב עם חיוך מר על פניהם. אשכנזים). הייתי קצת נבוך שלא יוצא ממני אפילו ציוץ, זה חלילה עלול להראות כאילו אין לי רגשות כלפי אשתי, זה באמת לא המצב. זו פשוט לא הדרך לעורר אותן אצלי.

אחרי דקות ארוכות של יבבה קולקטיבית הוכרז על סיום הדמיון המודרך הזה, ובאופן טבעי פנו הגברים לנחם זה את זה. חיבוקים עזים עפו מכל הכיוונים וגם אני חתרתי דרך המסה האנושית אל עבר ברנש אחד שהיה נפוח מבכי ונראה די בודד. הצעתי לו חיבוק והוא התמסר מיד. בעולם הרוחניקי יש חוקים שונים לחיבוק. הטפיחה על השכם/ גב נחשבת חיבוק בלתי איכותי ובלתי מכיל. חיבוק טוב הוא לעולם סטטי, מלבד הנשימות המשותפות. המהדרין יוסיפו גם אנחות שחרור קולניות סטייל "אאהההההההה….". אז הרבצנו אחת כזאת והוא קבר את פניו בכתפי והתייפח עוד קצת. חשתי את קצה אפו מרטיב לי את האזור אבל באמת שלא היה לי אכפת. אם נחזור להקבלה למילואים, אלה אחים שלי ואני מוכן לחטוף נזלת בשבילם. אחרי שהוא נרגע התנגבתי, בקטנה.

לפני שהתחלנו לקפל את הציוד בחזרה לתרמילים, תומר נתן לנו את הטיפ הכי חשוב, שאולי מכיל בתוכו את כל מה שיש לדעת: עכשיו כשאתם חוזרים הביתה לנשותיכם, זה אחלה שאתם מודעים יותר, פתוחים יותר, שהשתניתם. אבל היא לא עברה את כל זה אתכם ובחיאת רבאק אל תפלו עליה בבת אחת עם כל האג'נדות החדשות, שלא תתהפך עליכם ובצדק. לאט לאט". אהו.

מודעות פרסומת

הבטחה עם שחר

*מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בתמורה לכתיבה אודותיהם.

אני מבטיח שאני כותב עליהם את דעתי ללא מורא וללא משוא פנים*

אתמול העברתי ערב נחמד מאד עם חברים, את חלקם פגשתי לראשונה אמש. אחת מהם היתה אישה מרתקת בת 85, שסיפרה סיפורי אהבה מסובכים ומפותלים מחייה, בחן רב. קנאה, בגידה, תשוקה, הכל היה שם. מרוב הנאה אמרתי לה: "זה נשמע כמו ספר של רומן גארי!". הסכמה נשמעה מכמה מהנוכחים. אז כנראה שזו לא הייתה רק הזיה שלי. יש איזה עולם רגשי מובחן שבו מתנהלות דמויותיו של גארי, אחד הסופרים האהובים עלי. את אחד הספרים שלו, "הבטחה עם שחר", הפכו לסרט. זה קרה כבר ב1970 עם אסי דיין, ועכשיו עשו את זה שוב. זהו הספר הכי אוטוביוגרפי שלו, מבין כמה כאלה.

רומן גארי נולד לאם מוגזמת לגמרי, והודה שחבל הטבור ביניהם לא נותק מעולם. להגיד שהיא דחפה אותו להישגים יהיה כמו להגיד שבשב"כ מבקשים מנחקרים לדבר. "הבטחה עם שחר" הוא ביוגרפיה קולנועית שעוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים הזו, בין הבן לאימו. מערכת יחסים כל כך קיצונית ש***מיני ספוילר***גם אחרי מותה היא נוכחת בחייו, בכמה וכמה דרכים. ***סוף מיני ספוילר*** זה מגיע לרמה שדרושה אזהרת טריגר "הורות שתלטנית" לפני הצפיה בסרט, כי מתהלכים בינינו אנשים שהנושא הזה יהפוך להם את הצפיה לקשה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

נהניתי מהסרט מאד ובו בזמן שאלתי את עצמי: האם זה רק בגלל שאני מאוהב בכתיבה של רומן גארי? נזכרתי שאפילו בקבילה על מרצה בתואר, שכתבתי בדם ודמעות, ציטטתי מ"חרדתו של המלך סלומון" (שגארי כתב תחת השם אמיל אז'אר). עד כדי כך הוא חלק מהחיים שלי. הסרט נותן הרחבה משמעותית לכלל יצירתו, ויש בו סצנות חזקות מאד, מותחות, מצחיקות וסוחטות דמעות.

עם זאת, הסרט לוקה בבעיה שרוב הביוגרפיות הקולנועיות לוקות בה: הוא לא מוותר על כלום בערך. כלומר, ברור שלדחוס 66 שנות חיים לסרט של שעתיים כולל בעיקר ויתורים. אך הבמאי אריק ברבייה, שרצה שנים רבות לביים את האפוס אודות הסופר הנערץ עליו, לא ויתר על הילדות, ולא על הנעורים, ולא על הכתיבה, ולא על השירות הצבאי, ולא על הקורסים בשירות הצבאי, ולא על עלילת מסגרת במקסיקו, עת גארי גוסס בידיה של אשתו הראשונה לזלי בלאנש (לאשתו השניה, ג'ין סיברג, דווקא לא הגיעו).

הרעיון שאימו של גארי השתלטה על חייו כליל ומנהלת אותם בזרוע נטויה מובן דקות ספורות מפתיחת הסרט. משם זה מקצין לפרקים, אבל שומר על כיוון ברור ואחיד ללא התפתחויות מיוחדות. הדרמה אדירה, הסצנות טובות, אבל כשהן מונחות בשרשרת זו אחר זו, זה לעתים מרגיש ארוך. כי יש להן בדיוק את אותה הפואנטה. למעשה, הן מעבירות בדיוק את אותו המסר: האם שולטת בחיי בנה. זה מסופר לנו שוב ושוב. וחוזר על עצמו. עוד פעם ועוד פעם. עם אותה השורה התחתונה: האם מנווטת את בנה. וחוזר חלילה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

אז למה בכל זאת נהניתי? הסרט מצולם, משוחק ומעוצב נפלא. דמותו המיוסרת של גארי מגיעה לאבסורדים די משעשעים, כי אין כמו צרות של אחרים. שרלוט גינסבורג נפלאה וכמוה 3 השחקנים שמשחקים את גארי בתקופות חייו השונות. ההיסטוריה משולבת טוב. אם אי פעם קראתם משהו של גארי (או אז'אר, או שטן בוגארט, האיש כתב תחת הרבה שמות. אולי קראתם ואתם לא יודעים) אני מאמין שתהנו מאד. ויש לי גם הודעה משמחת: הסרט עובר את מבחן בכדל!

עבע חזר מאילת

אתמול לקחתי את בכורי (בן 4 השבוע) למופע "הכבש ה-16" בהובלת אליאנה תדהר ולי בירן. ברשותכם אחפור קצת על מה שהלך שם – זה קשור לשפיטה, ולמה שאסף חנוכה פרסם בסופ"ש בכלכליסט, ובאופן כללי לתסבוכת ששמה מדינת ישראל.

בתור התחלה הופתעתי לטובה. יצא לי לצלם את לי בירן וזכרתי ילדון קפוא בעל הבעה אחת וכריזמה של שתיל. גם הביצוע המגוחך שלו לMY WAY בכוכב נולד, בעוד הוא בן 19, לא הוסיף לו נקודות אצלי. אבל מרגע שהם עלו על הבמה גיליתי להקה מעולה – יושבת, מורכבת, עיבודים מרעננים מאד לשירים מוכרים מאד. אליאנה שרה יפה ובירן הרחיב את מנעד הבעות הפנים שלו, זז טוב, נראה שנהנה מאד וכריזמטי הרבה יותר מאי פעם. שמחתי.

פחות שמחתי מזה שרוב קטעי הקישור עסקו בהיותם של לי ואליאנה זוג סלבז, אפילו "הסיפור על האיש הירוק" נדחק החוצה מההופעה לטובת סיפורי סלבז בליווי אותו פסנתר. ציערו אותי כמויות בנות ה-13 שהגיעו למופע כדי לתת כיף לאליאנה ולהצטער שהן לא היא. המופע רוכב על הרגש הזה ומעודד אותו, יעני סלבז הם בני אלים. לאורך כל המופע עמדו עשרות בנות נוער ליד הבמה ובני הזוג חילקו להן כיפים נון סטופ, מה שהשאיר אותן שם עומדות בציפיה למעלה משעה. אבל נו, מה יעשה אדם, יצור חלש, ולא ייקח?

מה שבאמת הפריע לי זו הסאחיות שבהקה מכל דבר שקרה על הבמה, סאחיות שלא איפיינה את יוצריו המקוריים של המופע, סאחיות שמכילה בתוכה כמויות עודפות של קיטש, גזענות ופוריטניות. אני נוטה להאשים בזה את בירן ופחות את תדהר, וזה לחלוטין מבוסס על תחושת בטן. הוא פשוט נראה לי שלם יותר עם כל מה שקורה על הבמה, והוא גם המפיק המוזיקלי של המופע (לצד הקלידן אביב קורן).

בתור התחלה, וזה קורה בהמון מופעי ילדים מהסוגה העילית, קטעי הקישור, שאמורים לשעשע, מבוססים על ריבים, הקנטות וגערות בין האמנים. זה קשה לאללה לכתוב קומדיה, אבל כל פעם שנותנים ל-3 ישראלים אקראיים את המשימה הזאת, הם כותבים ריב. למה? ריב מאפשר לצעוק, דבר שכל קומיקאי ישראלי עושה כבר כמה עשורים (מתי יהיה לנו מישהו שיודע להגיש כמו ג'ימי קאר? בועט אבל רגוע). ריב גם מייצר דרמה, ככה שאם אף אחד לא צוחק (ואף אחד לא צוחק, אגב, ומשום מה זה לא גורם לאנשים להפסיק לכתוב ריבים כקטעי קישור) לפחות זה מעיר את הישנים. בקיצור, תפסיקו עם החרא הזה, תודה.

המשפט האחרון שאמר בירן על הבמה היה "אנחנו כל כך אוהבים את עם ישראל, אין לנו ארץ אחרת". עזבו רגע את הקלישאה, איך נזכרת לדחוף את זה? אתה חושש שבלי זה אתה חשוד כשמאלן ולא יזמינו אותך יותר להיכל התרבות של מודיעין? מה הפאקינג קטע? אבל שיר אחד מהמופע העלה חשד שבירן מכיר את עם ישראל רק דרך סטריאוטיפים.

את השיר "כמו ים" ("אבא חזר מאילת") בחרה הלהקה לבצע בסגנון רוק מזרחי, ערבי אפילו. העיבוד משובץ בסלסולים, רבעי טונים ואווירת חאפלה כללית. מצד אחד – מגניב. כמו רוב העיבודים במופע, יש פה בחירות אמיצות, כי בכל זאת הם מתעסקים פה בקלאסיקה, ועוד כזאת של מלחינים סוג א' ובראשם יוני רכטר. אבל ההגשה של השיר הזה היתה פשוט דוחה. בירן הכריז: "מודיעין, אתם הולכים לראות פה משהו שלא רואים כל יום. שני אשכנזים מסלסלים!". רבעי טונים עלו מהקלידים ובירן המשיך: "יאללה נעשה פה חאפלה מזרחית! למישהו יש גרעינים?", ואז התפנה לסלסל במשך שעה את המילה אבא, בעי"ן. אחרי שמיצה את זה התחיל לסלסל "אמא", "דוד", "בן דוד". האינטרו הזה היה כל כך בלתי נסבל, שממש הוקל לי כשהשיר התחיל. כמובן שלכל אורכו נדחפה האות עי"ן למילים בהן היא לא קיימת.

זו האשמה שמפנים בזמן האחרון גם לעבר שפיטה, שנחשבת בחירה טקטית גרועה לייצוג באירוויזיון – מין בלאק-פייס מקומי של יהודיה על התרבות הערבית. לשם ההוגנות אציין שלהגות את העי"ן איפה שהיא לא נמצאת זה דבר שקורה גם אצל מבצעים מזרחיים אמיתיים, ותיקים ומוכשרים.

רק שכאן הערת הגרעינים של בירן חושפת הרבה ממה שיש בליבו על "עם ישראל" שהוא כל כך אוהב. התכווצתי למחשבה של איך חשות בנות ה-13 המזרחיות שבקהל. כרגיל, אסף חנוכה מסביר את זה מצוין.

היו גם פה ושם התייחסויות מבודחות למוצאה הרוסי של תדהר, כולל חיקויים מביכים של השפה (בפי בירן). נדמה לי שתדהר לא מתה על הדברים האלה כשהם קורים על הבמה אבל במדינה שכובשת עם שלם כבר 52 שנה, מעטים הדברים עליהם מותר לדבר בפומבי. ולמרבה הצער חיקויי עדות עדיין ברשימה המותרת.

באמצע ההופעה ביצעו בני הזוג את "בלעדיך", שיר שבירן כתב לסידרה בה הם משחקים, שיר אהבה כמובן, כי רק על אהבה (סטרייטית) אפשר לשיר בלי להרגיז אף אחד. זה היה כמובן השיר הכי גרוע בהופעה, ללא עיבוד מעניין או שמץ מקוריות. דימויי ים ומעט מאד שמות עצם בשיר גנרי לחלוטין. כמובן שכל בנות ה-13 שרו אותו בעל פה, והצטערתי בשבילן שאין להן כיום אפילו דמות מקורית אחת בפריים טיים, מישהו שאפילו יכתוב משהו לא קריטי כמו "סקס" של ד"ר קספר או "אישה" של משינה או "פחד אמיתי" של המכשפות, שירים שהיו לי כשהתבגרתי ונתנו לי תמונה מורכבת יותר של מה זאת אהבה. כבר לא מדבר על "ברוקן הארטס אר פור אסהולז" של זאפה שאשכרה שיפץ לי את הנשמה. הפוריטניות של בירן ותדהר מסוכנת בעיניי, מייצרת סימולקרה של רגשות ומורידה את הEQ של המאזין.

אסיים בחיובי – הבכור נהנה מאד. לא דיברתי איתו על ניכוס תרבותי או קיטש כהסתרה או זה שאהבה זה דבר אפל ומסובך הרבה יותר ממה ששרו פה. נהניתי לראות אותו נהנה ומוחא כפיים עם חטיבת הקצב המדויקת, והצטרפתי אליו. כשראיתי שהוא מנקר לקראת הסוף והצעתי לו שנזוז, הוא דרש להשאר באולם (והתעורר לגמרי!). אז הוא נהנה וזה חשוב, ואת זאפה אני כבר אשלים לו בעצמי.

כשחרדי גונב, לכאורה

לא כל חודש אני קורא את "ליברל". אני תופס ממנו ירחון מוצלח, אבל אין לי מנוי ורק לעתים רחוקות אני שם ידי על גליון. החודש זה קרה.

20180611_224855
שער "ליברל", גליון יוני 2018

צדה את עיני כתבה גדולה ומוצלחת של שרה ליבוביץ-דר על אבי גבאי.

20180611_224917

איכשהו נחקק בזכרוני משפט אחד מתחילת הכתבה: "כמעט שנה אחרי בחירתו של אבי גבאי ליו"ר העבודה, המפלגה מבעבעת כפי שלא הייתה מאז ההפסד בבחירות 2015". לא יודע למה, ה"מבעבעת" הזה נתקע לי בראש.

20180611_224949

אחרי שסיימתי עם "ליברל" החילוני התפניתי לתחביב שלי ב-20 השנה האחרונות: קריאת עיתונות חרדית. אני מרצה על תקשורת חרדית ויש לי בבית ארכיון נאה של עיתונים, עלוני שבת, פשקווילים, וידאו חרדי וקולנוע חרדי (יש דבר כזה) וגם מאות קלטות שהקלטתי מהרדיו החרדי הפיראטי בין 1998 ל-2006. למרות שאני מכיר היטב את הקשר בין תקשורת חרדית ופשיעה (למשל: תחנות הרדיו הפיראטיות היו נסגרות ונפתחות כל הזמן, תוך התעלמות מפיקוח הנפש שיצרו בנתב"ג עת התדרים שלהן הפריעו לקשר בין טייסים למגדל הפיקוח), לא הייתי מוכן למה שראו עיניי, עת עיינתי ב"תוספת האקטואלית", מוסף של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, כ"ה בסיון התשע"ח.

20180611_225037
שער התוספת האקטואלית של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, יצא ב8.6.18

המודיע הוא הותיק שבעיתונים החרדים בישראל, יוצא לאור משנת 1950, ונשלט על ידי החסידויות הגדולות ובראשן גור. השיוך המפלגתי המובהק הוא ל"אגודת ישראל". בעמ' 16 מתחיל מדור בן 5 עמודים בשם "דיווחים פוליטיים" עליו חתום מ. כרמלי. זו הזדמנות טובה לספר שבעיתונות החרדית יש המון פסבדונים, כלומר שמות עט, כלומר שמות בדויים. זה בגלל שתפקידו של גבר בחברה החרדית הוא ללמוד תורה, ומי שכותב בעיתון הוא רחמנא ליצלן עובד, וזה נחשב ביטול תורה. אבל כפי שנראה להלן, יש לכך עוד סיבות כנראה.

20180611_225103

בעמ' 22 צדו את עיני המילים "מפלגה מבעבעת". ואז צדו את עיניי כל המילים שבאו אחריהן.

20180611_225146
איזה דז'ה וו

רגע התגלית היה סוג של שוק. זה עיתון עם "ועדה רוחנית". זה עיתון שמתיימר לייצג ערכים נעלים, "לא תגנוב" הוא אחד מהם. זה עיתון שעובדים רבים בו לא מילאו חובות אזרחיים שאני נאלצתי למלא בניגוד לרצוני, והפטור שהם קיבלו משירות צבאי של שנים ניתן להם כי הם יעני אוחזים באיזה ערכים נעלים שחייבים לשמור עליהם מכל משמר. אבל רגע – האם אנחנו מדברים רק על כמה שורות? הלוואי. הנה כמה דגימות. מעבר עם העכבר מעל התמונה יגלה מאיפה היא.

אחסוך לכם את השאר: ב"המודיע" מופיעות 700 מילה מתוך הכתבה של שרה ליבוביץ-דר בליברל, ברמת הקופי-פייסט. האם כתוב שמדובר בכתבה מעיתון אחר? רק בצורה מאד מעורפלת.

20180611_225146

"העיתונאית הגב' ליבוביץ דר מליברל מציינת", כמשפט פותח של הטקסט כולו, לא מבהיר שמדובר בטקסט שלה. ניתן להבין ממנו שהיא מסרה רק את המשפט הראשון בטקסט. שימו לב גם ששמה הפרטי לא צוין. את שמו המלא של ירון דקל דווקא ציינו ב"המודיע":

20180628_105017
עוד טקסט מוכר ב"המודיע". אני בטוח שכבר ראיתי את זה פעם

טוב, דקל הוא גבר. אם המודיע היו נחמדים היו יכולים לצרף אפילו תמונה שלו, שכן גם הטקסט הזה הופיע בליברל:

20180628_105058
ליברל

גם כאן אין לקורא דרך לדעת שהוא מקבל קופי פייסט מהעיתון הכי חילוני בארץ, ללא אישור. פניתי ל"המודיע" לקבל תגובה. מצאתי את האדם שחשדתי שהוא בפועל מ. כרמלי והתקשרתי אליו. הוא הזדהה בשם אחר, כרגע יש לי חשד סביר מאד שגם זה היה שם בדוי. הוא נתן לי כתובות אימייל לשלוח אליהן את החומר. שלחתי את התמונות ושאלתי 4 שאלות:

יש פה חשד להעתקת תכנים.
1. האם זוהי פרטיקה מקובלת ב"המודיע"?
2. האם יש בגליון המודיע המדובר עוד תכנים מועתקים (אנא הפנו אותי לעמודים ספציפיים)?
3. האם התבקשה רשות מגורם כלשהו בליברל? אשמח לאסמכתא אם כן.
4. באם לא, האין מדובר בגזל על פי ההלכה? האם יש לכך תנא דמסייע או היתר מרב (מה שמו)?

 

מהמודיע לא התקבלה כל תשובה, אבל כמה שעות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מאדם שביקש להשאר אוף-דה-רקורד. לא אספר מי הוא, רק שרובכם מכירים את שמו. בקשתו ממני היתה פשוטה: "תוותר להם". מה? ככה? "כן, ככה. תוותר להם על זה". זה יפה. על מה הם אי פעם ויתרו לי? האם החסידים שערכו אירוע בהפרדה מגדרית בכיכר רבין שמעו את המחאה הגדולה שקמה בתל אביב סביב העניין והסכימו להעביר את הארוע השוביניסטי שלהם לנחלה חרדית, או מוטב, לנחלת העבר?

חיפוש בטוויטר גילה לי שזו לא הפעם הראשונה. לחצו על התמונה והכנסו לתגובות לציוץ. קוראים חרדים מאשימים שם כתבים חרדים בגניבה שיטתית, חוזרת ונשנית.

נשמע שזו תופעה רחבה מאד, כל הגזל הזה. וזה ידוע, וזה נמשך. גם בושה כבר אין. מזל שתורתנו הקדושה (או לפחות תורתם הקדושה) דורשת "הוכח תוכיח את עמיתך". ההלכה אומרת שיש טעם להוכיח אדם רק אם יש סיכוי שהוא יקשיב. בואו נראה.

מחשבה נוספת היא על הקורא החרדי התמים (והוא לרוב די תמים). נדמה לו שהוא קורא תכנים חרדיים שעברו ועדת רבנים, אבל הוא בעצם מקבל תכנים "חיצוניים", כמו שקוראים לזה שם. הכל פסאדה, מסתבר. אמנון לוי כתב לפני 30 שנה שהתקשורת החרדית "מדווחת על המציאות לא כפי שהיא אלא כפי שהיא צריכה להיות". גם זה כבר לא נכון. העיקר למלא עמודים.

כל יום לומדים דבר חדש. 20 שנה שאני מרצה על התקשורת החרדית, ואת הגזל טרם ראיתי. אולי אני צריך לקרוא יותר עיתונות חילונית. ואולי זה כל מה שיש בעיתונות החרדית.

עורך ליברל רותם דנון מסר: "אין לנו עניין להגיב".

יש לכם עוד דוגמאות לתופעה? דברו איתי, אני zkankav בג'ימייל.

חזרתי לכלא

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר בשינויים קלים והיתה האחרונה בסדרת כתבות הכלא*

זה קרה לפני עשר שנים: יש לי סף כאב די גבוה, נראה לי, אבל הלפיתה א-לה-סטאר-טרק שעשה לי שמעון אבו-כביר גרמה לי להתפתל במקום, בלי יכולת לעשות הרבה חוץ מזה. שמות האסירים בכתבה בדויים, אבל הסיפור הזה אמיתי עד כאב. כף יד בעובי צמיג של אופנוע צבטה לי את שריר הטרפז. האסירים הסתכלו עלי וגיחכו. הם כינו אותו "אבו כביר" כי בילה במצטבר שנים בבית המעצר הידוע לשמצה, אבל גם כי היה באמת עצום. הטרפז הוא שריר מיוחד: הוא מודבק לגולגולת בדבק. הרגשתי שהוא עומד להתלש לי משם. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

רגע. REWIND. חצי שנה לפני כן:

מכללת ספיר אשר בשער הנגב, משרדי פר"ח. ארוג' הייתה יפהפיה כשם שהייתה סקפטית. היה יום חם מאד וטיפות שקופות נקוו בין חוליות שרשרת הכסף הדקה על צווארה, כמו נצנצים. אמרתי לה: "השנה כבר הנחיתי קבוצה של נוער בסיכון. הם היו קשוחים אבל היה בינינו חיבור טוב, ועשינו ביחד סרטים! אני לא יכול לחזור להכין שיעורים בחשבון עם בני 9. תני לי איזה אתגר". היא עיינה במסך המחשב שמולה, שהיה בגבו אלי. עבר זמן. עקבתי אחרי תנועות כף ידה על העכבר כדי לוודא שזה לא סוליטייר, וגם כי ניסיתי נואשות להבין אם זו טבעת אירוסין או סתם טבעת. בכל זאת משתלם להבין משהו בתכשיטים. היא הפנתה אלי, סוף סוף, את זוג עיניה האיראניות, הגדולות: "יש לי רק דבר אחד שמתאים לך. לא יודעת אם אתה מתאים לו". "נסי אותי", התחננתי.

כעבור שבועיים נכנסתי בשערי הקומפלקס הידוע בשם כלא באר שבע. יש פה למעשה 4 מוסדות שונים: אוהלי קידר, בית המעצר הגדול של הדרום. כלא אלה, בית הכלא שהוקם עבור לב לבייב והיה אמור להיות כלא פרטי ומופרט, מזימת הון שלטון שלמרבה המזל סוכלה. כלא אשל, לאסירים עם יתרת מאסר של למעלה מ-7 שנים וגם לאסירים בטחוניים, מקסימום סיקיוריטי. ואחרון, כלא דקל, לאסירים עם יתרת מאסר של פחות מ-7 שנים. כאן יושבים פורצים צעירים עם רוצחים מבוגרים, ועוד אסירים שנדבר עליהם בהמשך. אני ואסף, שני סטודנטים לקולנוע, הגענו לכלא דקל כדי להעביר ביחד קורס קולנוע לאסירים. משימת הסיום: סרט עלילתי שהם ייצרו בהנחייתנו.

אבי אוחיון2
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

קודם כל הכניסו אותנו לשיחת נזיפה אצל הקמ"ן (קצין המודיעין), נזיפה על דברים שטרם ביצענו. קצין השב"ס נראה כסובל מסג"מת, או גנדרת בשב"סית. הוא קיווצ'ץ' את גביניו מעל המבט הכי מפחיד שהיה לו בנשקיה וגער: "אתם צריכים להזהר מהכל. אל תשאירו שום דבר בכיתה ללא השגחה, גם לא לשניה. אל תגידו שום דבר שהוא לא חלק מהשיעור. האסירים יאספו עליכם מידע ואסור לכם לשתף אותם בשום פרט מחייכם". הוא הזיע לא מעט, והזכיר את התואר שלו בקרימינולוגיה הרבה יותר מידי פעמים שלא לצורך. "אסור בשום אופן להציע להם, לא משנה מה. אסור להבטיח להם שום דבר. אסור באיסור חמור לקבל מהם כל דבר, גשמי או רוחני, חפץ או מידע, סיגריה או הסבר. הם ישתמשו בכל דבר שקרה ביניכם כדי להגיע לנקודת מיקוח טובה יותר מולכם, כאופציה לסחיטה, לטעון שאתם חייבים להם משהו". טוב ביי, רציתי לומר. שיעורים בחשבון עם בני 9 איט איז. מה אני צריך את כל זה. אבל אז הובילו אותנו לכיתה מלאה אסירים.

כל זה קרה כאמור לפני עשור. עכשיו חזרתי לשם כדי לראות מה השתנה מאז. מבחוץ הכל מאד דומה: מרכז החינוך של כלא דקל הוא מבנה חדש יחסית שנחנך ב-2003, ואחרי שצולחים את ים התיל והסורגים ונכנסים אליו הוא נראה כמו בית הספר היסודי שלי. המבנה בצורת חי"ת, בן שתי קומות, מקיף חצר ובה כמה עצים באדניות. העצים גבהו קצת. בכניסה יש דלת מגנומטרית שלא הייתה אז, אך היא כבויה רוב היום. בפנים יש מדרגות שמובילות למסדרון עם דלתות, מאחוריהן יש כיתות, ספריה, משרדים וחדר כושר. ובתוך כל זה, עשרות אסירים מעבירים את הזמן. מעשנים, מדברים, מתגרים בסגל. ליד חלונות הקומה השניה מצויר קו על הרצפה. לאורכו כתוב במפורש שאסיר שיחצה את הקו לכיוון החלונות ייענש. יש כרגע לפחות שלושה אסירים מעבר לקו, אחד מהם גרר לשם כיסא והוא מנמנם. זה מזכיר את הבדיחות על למה גהנום ישראלי הוא הטוב מכל הגהנומים: הצואה הרותחת לא באמת רותחת אף פעם. סוהרת עייפה גוערת באסיר הנוחר. בטח מקנאה בו. אבל היא לא גוערת בו מפני שחצה את הקו. היא גוערת בו מפני שהוריד את החלק העליון של מדי האסיר הכתומים. הוא משפשף עיניים ומתלבש. לפני עשור האסירים לבשו חום כהה. עכשיו הם כולם בכתום, צבע שנועד להפוך אותם לבולטים יותר בעדשות מצלמות האבטחה. אמריקה.

אוחזים מצלמת וידאו קטנה וקלטת מיני DV נכנסנו לכיתה. ישבו שם כעשרים אסירים, הצעיר בן 20, המבוגר בן 65 לפחות. הם מצמצו אלינו בסקרנות, ובעיקר בחשדנות מופגנת. כיוון שהפוסל במומו פוסל, בתי הכלא מכילים לא מעט אנשים שחושדים שהזולת מעוניין להזיק להם או לפחות להרוויח דבר מה על גבם. חשבנו, אסף ואני, שכדי לשבור את הקרח איתנו ועם העדשה, נתחיל עם פעילות קלילה של בדיחות. חיברנו את המצלמה לטלוויזיה שעמדה שם, כך שהיא מקרינה את מה שמצולם ברגע זה, מעגל סגור מה שנקרא. בטמטומי הנודע למרחקים חיברתי גם את כבל הסאונד, ופידבק מחריש אוזניים מילא את הכיתה. כולם תפסו את אזניהם, חוץ ממני שתפסתי את הכבל ותלשתי אותו ממקומו בזעם. יופי, התחלה טובה.

ביקשנו מתנדב שישב מול המצלמה לספר את הבדיחה הראשונה. בהתחלה הייתה דממה, אחר כך עלו קריאות "נפתלי, לך אתה", "לא לא עומאר, לך אתה". ואז קם מוניר. כיפה שחורה סרוגה מכסה 50% מראשו, זקן פחם מקורזל מכסה את רוב פרצופו. הוא נראה כמו קארים סעיד מ"אוז", רק שעיר בהרבה. מישהו זרק לו "מוניר יא מניאק, שנתיים אני איתך בתא ובדיחה אחת לא סיפרת לי". מוניר תפס את הכיסא וסובב אותו כך שהמשענת תפנה למצלמה. אני לחצתי על כפתור הרקורד והוא התיישב בפיסוק רגליים. בקול באס רועם שאל מוניר את המצלמה ללא הקדמות: "אדם שחור, הוא לובש חגורה אדומה. למה?". הס נפל בחדר. כולם חיכו ברצינות לתשובה. הוא רכן לעדשה והטיח: "כדי שלא יפלו לו המכנסיים". דממה, ואז רעמי צחוק מתגלגלים, ומחיאות כפיים. נראה לי שהקרח נשבר!

גם אני רציתי להצחיק אותם, אז החלטתי לתפוס טרמפ על הגל החיובי שיצר מוניר. התיישבתי מול העדשה וסיפרתי משהו שחשבתי שייגע לליבם. "גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת?". דממה. צרצרצים. "איפה שהיא רוצה!", קראתי באושר, מנסה להשמע כמו סטגדיש. דממה. צרצרים. אסיר אחד נאנח. עוד התחלה טובה.

אבי אוחיון
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בסוף המפגש הזה השתרכנו מדוכדכים במסדרונות התיל האינסופיים המובילים אל היציאה. שאלתי את אסף, שהיה בעל הכשרה ונסיון בהדרכת קבוצות: יש לנו סיכוי איתם? "שמע", הוא התקדר, "הם רואים עלינו שאנחנו שני אשכנזים מהאקדמיה, שאנחנו לא יודעים כלום על העולם שלהם. בנוסף לכל הצרות הם לא מתים על מצלמות. אני מרגיש שהם חושדים בנו שבאנו לאסוף עליהם מידע. לא יודע אם בשעה שבועית נצליח אי פעם לזכות באמונם. ואם לא יהיה אמון, לא יהיה סרט. מצד שני, כל צעד בונה אמון שאני חושב עליו יקבל וטו מתת-גונדר לַחוּצי". ככה כינינו את הקמ"ן, תמיד בלחישה. "וחוץ מזה אני צריך לספר לך משהו אחרי שנצא מפה". אני לא כל כך טוב בלחכות לסודות. "מה? דבר!". לא לא, סימן אסף. רק כשהיינו בתוך האוטו, נוסעים על הכביש הראשי, הוא שאל: "על מה נראה לך דויד יושב?" "דויד המפחיד? מאיפה לי? אנחנו לא יודעים על אף אחד ולא שואלים". "הוא שכן של ההורים שלי. ברגע שקלטתי שזה הוא גם הוא קלט שזה אני. אני מפחד שבאיזה חופשה הוא ינסה להגיע אלי דרכם". "ומה הוא יגיד להם", שאלתי, "הבן שלכם לימד אותי מה זה קלוז אפ?". אבל שניה אחרי שלעגתי לו חשבתי שאם דויד היה שכן של ההורים שלי גם אני הייתי מזיע. לפגוש אנשים שעסוקים אך ורק בהשרדות מכניס גם אותך למצב דומה.

בשיעור הבא השארנו את המצלמה בתיק. הרגשנו שהיא מכבידה על האווירה והחלטנו להקרין סצנות מסרטי כלא. לקח זמן עד שקצינת החינוך מצאה לנו מכשיר DVD עם כל החלקים. מכשירי DVD בכלא נוטים להתפרק ולהפוך באורח פלא למכונות קעקועים, לרוב בידיו של הצייר הכי מוכשר מבין האסירים. משנמצאה החומרה המתאימה הקרנו את סצנת תא המעצר מ"להרגיש בבית" של קים קי דוק. בסרט נכנס סוהר קוריאני לתא כדי להתעלל בעציר הקוריאני שלו, אבל זה האחרון מצליח ללכת מאחוריו בתא הקטן בזריזות של נינג'ה, כך שזה נראה לסוהר שהתא ריק. בקולנוע אנחנו לרוב בעד האסיר ונגד הסוהר. בחיים זה יותר מורכב.

בהפסקה יצאתי לשתות מים מקולר שנמצא ממש מאחורי הדלת. ראיתי שמלבדי יש בכיתה רק אסירים, אבל לרגע לא חשבתי לקחת איתי לקולר את כל הציוד. הייתי מחוץ לכיתה בדיוק 9 שניות. כשחזרתי תיק המצלמה היה ריק. הבטתי סביב מבוהל: סביבי רק אסירים. אחד מהם, נפתלי, הביט בי בשתיקה. בחור עדין, נפתלי. כל השאר גיחכו. התחלתי לנסח בראש איזו קריאה אמיצה בסגנון "אני יוצא מהכיתה וכשאני חוזר המצלמה חוזרת לתיק", אבל הרגשתי שזו תהיה הבדיחה שסוף סוף תצחיק אותם. וגם ידעתי שמראש אסור היה לי להשאיר אותה איתם. הדלת נפתחה וקצינת החינוך חזרה פנימה. סיפרתי לה, בקול רם ובלי להתקרב אליה, שהמצלמה נגנבה לפני שניה מהתיק, ושהגנב עדיין בחדר.

היא סגרה את הדלת והניחה את שתי ידיה על חגורתה עמוסת המתכות. "מי שלקח את המצלמה שיקום עכשיו. שבע, שש, חמש…". שמעון אבו כביר קם ממקומו והוציא מבית שחיו את המצלמה. הוא הגיש לי אותה בחיוך והתיישב בחזרה. היא הייתה לחה מעט מזיעתו אבל כל החלקים היו במקום והיא הייתה בעיצומו של צילום, כנראה נלחץ לו בטעות. הקצינה שאלה בטון של מורה ללשון: "שמעון למה עשית את זה? הרי ידעת שלא תוכל לצאת איתה מפה?". שמעון שתק וחייך לתקרה. "אני מדברת אליך!". "טוב יפית מה את רוצה?", הוא פרש את כפותיו הענקיות לצדדים בתנוחת ישו. "זה מה שאני יודע לעשות".

למפגש הבא כבר לא רציתי להכנס. ביקשתי מאסף שיתחיל בלעדי ונשארתי להסתובב במסדרונות. סוהר ותיק התלווה אלי, וענה ברצון לכל מיני שאלות שהיו לי. רציתי להבין יותר מול מי אני מתמודד כאן, את מי אני מנסה לפצח. עברנו ליד בית המדרש, כיתה ללימודי יהדות שכמוה יש בלי סוף ברחבי מתקני השב"ס. להפתעתי היו בה פחות אסירים שנראו כאילו הכיפה צמחה על ראשם לאחר המעצר ויותר חרדים מלידה. "כמה חרדים יש פה?", שאלתי אותו. "די הרבה", ענה. שאלתי את השאלה שאין שואלים: "על מה הם יושבים?". התשובה נפלטה ממנו באי רצון: "עבירות מין בילדים". בשנים ההן התחיל להפרם קשר השתיקה בציבור החרדי לגבי פדופיליה, ותלונה במשטרה על האנסים, לעתים רבנים חשובים או בניהם, כבר נתפסה פחות כמו בגידה בשבט ויותר כמו פתרון לגיטימי. תוך שנים ספורות הגיעה כמות של חרדים לבתי הכלא, ואיתם פריחה של האגפים התורניים. השמש הערִיבה והאסירים התארגנו למנחה וערבית בבית הכנסת הסמוך. שלט ליד הדלת הבהיר שבמקום מותר רק פולחן הדת היהודית לפי פירושה האורתודוקסי, ושכל שימוש אחר בבית הכנסת יגרור ענישה חמורה. "רגע, אז איפה מתפללים כל המוסלמים?", שאלתי אותו. "איפה שבא להם", סינן. "מה זאת אומרת, אין בכל כלא באר שבע מסגד?", שאלתי. "אין באף כלא מסגד", ענה.

משה מילנר3
צילום: משה מילנר, לע"מ

אני מחפש במסדרונות הכלא פרצופים מוכרים, ולא מוצא. אני לא יודע אם זה בגלל העשור שחלף על תאי הזכרון שלי או בגלל נתוני שיקום מדהימים. אלו כנראה לא נתוני השיקום המדהימים: בישראל אין כאלה. מכל עשרה אסירים שמשתחררים בישראל, ארבעה מהם ישובו לכלא תוך פחות מחמש שנים. בקרב הצעירים המצב עגום בהרבה: רוב האסירים שמשתחררים סביב גיל 20 ישובו לכלא. כל החיים לפניך עלק.  

כליאה היא לא פתרון גם במישור הכלכלי. החזקת אסיר אחד בכלא עולה 150,000 ש"ח. לשנה. כ-5,000 אסירים שישתחררו השנה יחזרו לכלא. רק החוזרים יעלו למדינה 750 מליון ש"ח. לשנה. רובם ייכלאו לכמה שנים. למרות זאת, המסקנה התקציבית המתבקשת טרם יושמה כראוי. החינוך בשכונות החלשות הרבות בארץ עדיין מעפן, הרווחה על הפנים, ובאתר הרשות לשיקום האסיר מדווח מדור החדשות ידיעה בת חודשיים, הבאה בתור בת שנתיים. מנומנם משהו.

לפני עשור גם אני לא הרגשתי שאני מצליח לשקם אף אחד. פריצת הדרך המשמעותית עם החבר'ה קרתה בשיעור בו, בנסיון נואש למצוא את דרכנו אליהם, החלטנו לדבר על אקטואליה. הנושא החם מאחורי הסורגים היה גלעד שליט. "אני רואה את התמונה שלו בעיתון", סיפר יוסף, "ואני חושב שמצבו לא כל כך טוב. רואים שהוא אשכנזי כזה, בטח מאד קשה לו. הייתי רוצה להתחלף, לשבת אצלם במקומו. אני יודע ערבית ואני יודע איך לשבת במאסר". אסירים נוספים הצטרפו להצעה, אמרו שישמחו לפדות אותו כקבוצה. הדיבור על האסיר המפורסם הזה שישב אז לא כל כך רחוק מאיתנו ריכך את היחסים בכיתה, ובעדינות משכנו את השיחה לכיוון הסרט שאנחנו אמורים ליצור ביחד עד סוף הקורס, שכבר התקרב. ביקשנו מהאסירים לספר סיפורי חיים אישיים, ונפתלי הפתיע עם אגדה ריאליסטית על אהבה אבודה. סיפור שלטענתו קרה לו באמת, וסופר עם שכבה נדיבה של נצנצים. הקבוצה החליטה פה אחד שזה מה שנצלם. אסף חייך אליי בהקלה. סוף סוף זה נראה כאילו זה הולך לאנשהו.

יום סגרירי אחד נכנסנו לכלא עם כמה פנסים במחשבה שהנה, מצלמים. זה ידוע שאין ימי צילום שהולכים חלק, ולא חשבתי שבכלא זה יהיה אחרת. תמיד מתפקשש משהו, אמרתי לעצמי, ובסוף יוצא סרט. הגעתי ללוקיישן: חדר הכושר. זהו למעשה החלל היחידי בבניין שלא נראה סתמי לגמרי, וכך נבחר. נפתלי התנדב לשחק את התפקיד הראשי בסרט, וכתב לכל השאר את התפקיד היחיד שהם הסכימו לשחק: הטאף-גאיז השתקנים על המכשירים. הסרט עצמו הוא למעשה מונולוג פרידה שנושא נפתלי מול חבריו המתעמלים, ובו הוא מספר להם את סיפור האהבה האבודה, רגע לפני שהוא עובר לאגף מג"ש. חשבתי שהם יתבעסו להיות ניצבים אבל הם שמחו מאד בתפקיד, ונפתלי בשלו. אנד… אקשן!

קאט קאט קאט. אבו כביר, הסתכלת למצלמה, תוכל בבקשה לא לעשות את זה? אקשן.

קאט, אה, אבו כביר, אתה רואה שם את השקע של המזגן? תסתכל לשם בבקשה.

קאט. האם אני מדקדק מידי בעניין הזה? בכל זאת זה סרט שרק האסירים עצמם יראו, אפילו לי לא ירשו להוציא מפה עותק בשל ענייני פרטיות וחסיון.

לא. אני קולנוען, דאמיט, ובקולנוע לא מסתכלים למצלמה בעין! זה שובר את הקיר הרביעי וכל זה. הבנתי שהדרך היחידה להמנע ממבטו של שמעון אבו כביר בעדשה היא לעמוד בגבי אליו. הוא ישב על כיסא והניף משקולות של 10 קילו כאילו היו בננות בשלות. קצת הטריד אותי צליל הוווווש שלהן ליד האוזן, במיוחד עכשיו אחרי שגערתי עליו בפומבי. תוך כדי צילום שמתי לב שבכיתה נמצאים המון אסירים ואני. הסוהר ששמר עלינו יצא להגיד לאסף משהו בחוץ כנראה. ואז באה הלפיתה. פולס צורב של כאב משתק. שריר הטרפז שלי שלח למח אותות מצוקה חריפים. כפות הידיים שלי ננעלו כדי להגן על המצלמה, ולא הייתה לי שום דרך להשתחרר. קיפלתי בעדינות את הגב וניסיתי ללכת משם, אבל הכאב הלך איתי. ניסיתי לבקש ממנו, הפעם בשם שנתנה לו אימו, שירפה. האסירים גיחכו. הטרפז צווח. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

מארק ניימן2
צילום: מארק ניימן, לע"מ

לא יצא לי לחבב הרבה סוהרים שפגשתי, רובם נראו לי כמו אנשים שלקחו על עצמם את התפקיד בשמחה יתרה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם – הם מפתחים תוך זמן קצר אינסטינקטים של טיגריס בנגלי רעב. הסוהר שמע מבעד לדלת שקט שנמשך יותר מעשר שניות וידע שזה לא מבשר טובות. הוא התפרץ פנימה, ולפני שהספיק לראות מה קורה, קיבלתי את השליטה על גופי בחזרה. הוא ראה שכולם מסתכלים עליו, אני בהכרת תודה והשאר באכזבה, ושאל "מה קרה פה". עכשיו כולם הסתכלו עלי. הבנתי שאני מתלבט אם "להלשין", וגם הבנתי שזה שאני בכלל חושב על זה במושגים האלה אומר שבאיזשהו מקום השתכנעתי שאני מחויב איכשהו לקודים העברייניים ששולטים במקום, למרות שאני לא מדייריו. ובכל זאת אמרתי "לא קרה כלום, בואו נצלם את זה עוד פעם, אקשן!".

כמובן שבסוף היום הלכתי למשרד הקמ"ן. סיפרתי לו בפשטות מה קרה. לא הופעתי מכך שהוא לא התרגש. צביטה קלה בכתף זה פרומיל מהאלימות שמבעבעת פה ביום. עשיתי את זה בעיקר כדי להתנקם בשמעון. הקמ"ן הוא אחד מגורמי הלחץ על כל אסיר ואסיר, ואם יום אחד יוכל קפטן לחוצי לשלוף לאבו כביר את הדבר הזה כדי להנמיך את עמדת המיקוח שלו, אחלה.

הלכתי לערוך את הסרט. לא היה יותר מידי עם מה לעבוד: נפתלי נואם, חבריו מתעמלים, מקשיבים ומהנהנים. אחרי בהייה של שעה בפניו של נפתלי תקפה אותי מחשבה מסוכנת: על מה הוא יושב? ידעתי את שמו המלא, וידעתי שגוגל ימצא לי אותו. היססתי לפני שהקלדתי את שמו. איך זה יעזור לי בדיוק? אבל השעמום הוא אויב ערמומי. אז כן, הוא עבריין המוכר לגוגל. תולדות חייו נפרסו בפני. הוא בילה כמה וכמה מאסרים בכמה וכמה בתי כלא ישראליים, והספציאליטה שלו הוא שוד מזוין תוך שהוא מחכה לקורבנותיו במושב האחורי של רכבם. אף פעם לא ירה, אבל תמיד הופיע לעבודה עם נשק טעון. את המראה הפנימית היה עוקר ולוקח איתו כדי שלא יוכלו לראות את פניו. הוא נתפס לאחר שמראה אחת נמצאה בזירה ועליה טביעת אצבעו. פתאום לא היה קל כל כך להרכיב את סיפורו הנוגה והרומנטי, שהייתה בו הרבה אהבה וכמות אפסית של שוד מזוין בתוך רכב. כעסתי עליו. פעמיים חרא של בנאדם: גם שדד אנשים באלימות, וגם הביא תסריט לא מעניין אפילו חצי כמו שיכל להביא.

אבל בסוף השלמתי את המשימה ויום ההקרנה הגיע. לפני הקרנת הסרט הקרנתי להם קליפ קטן שערכתי מהחומרים שצולמו במהלך הקורס (זה היה הפסקול. סליחה. לפני עשור זה נראה לגיטימי). זה היה קולאז' של רגעים מכל התקופה שעברנו ביחד. כיכבו שם דויד המפחיד, נפתלי העדין, אפילו סלפי-בית-השחי-המזיע של שמעון אבו-כביר. צילמתי גם את תמונתו של האנס משה קצב שהייתה עדיין תלויה בפינת הלאום, ושתלתי אותה בין תמונות האסירים. זה הצחיק אותם מאד. סוף סוף סיפרתי בדיחה מוצלחת. כשהגיע תור הסרט כולם הרצינו לרגע, ופחדתי שהיצירה תישפט לחומרה. למרבה השמחה, ברגע שהופיע על המסך השוט הראשון ובו מוניר עושה מתח (וסמכו עלי שנתתי לכל אחד מהם זמן מסך, חוץ מלשמעון אבו-כביר) פרצו כולם בצחוק גדול. ההתלהבות הייתה גדולה וכל אחד חיכה לראות את עצמו על המסך. זה נשמע קצת פרימיטיבי אבל מנסיון אדווח שזה נראה בדיוק אותו דבר עם סטודנטים מתוחכמים לקולנוע. זה מצחיק לראות מישהו שאתה מכיר עושה פוזות למצלמה, גם אם הוא אסיר שמשחק אסיר או במקרה היותר נפוץ סטודנט שמשחק סטודנט.

עם נפתלי היה לי קצת יותר קשה. לאחר ההקרנה הוא השתוקק לדבר איתי על הסרט ולהבין את תהליך העריכה, אבל אני פיתחתי אליו רתיעה ברורה. הוא לקח את זה קשה אבל לא הצלחתי לשוחח בקז'ואל עם האדם שעשה את הדברים עליהם קראתי.

לפי הדברים שנאמרו בפגישת הסיכום, החלטנו אסף ואני שהיה מאד מוצלח. עמדנו במשימת הסרט, יצרנו חיבור, דיברנו בתהליך על רגשות ואני מקווה שסיפקנו גם תחושת העצמה. יותר מזה? יצאתי מהכלא מרוצה מעצמי ואפילו התגעגעתי – עובדה שחזרתי לשם עשר שנים אחרי. כל נסיונותיי לאתר בשב"ס עותק של הסרט כדי לצפות בו שוב לא צלחו. מעטים הארגונים בישראל שמתחזקים ארכיון ראוי לשמו, וככל שלארגון יש יותר מה להסתיר כך הארכיון פחות קיים. חבל. עם ללא עבר וגו'.

כחודשיים לאחר סיום הקורס עמדתי בש.ג של האוניברסיטה העברית, מאחר לפגישה. ניסיתי להכנס פנימה, מה שהיה אמור להיות פשוט לכל אדם, אבל האוניברסיטה הערימה קשיים על כל מי שלא למד בה. שומר עיקש עמד מאחורי מחסום שרשרת והסביר לי שוב ושוב שלא מעניין אותו שקבעתי עם מרצה, ושאם אין לי תעודת סטודנט לא אכנס מטעמים בטחוניים. התקשרתי משם לכל מי שיכולתי, סיפרתי לשומר על עברי הבטחוני המפואר כלוחם נ"מ עשוי ללא חת, וכעבור רבע שעה של תחנונים נמאס לו והוא הראה סימני שבירה. בשניה שהוא פתח לי את מחסום השרשרת צפרה בכביש מאחוריי משאית. שלחתי מבט, וראש עצום בצבץ מהחלון וקרא לי: "רותם!". מצמצתי. מי זה שם? "רותם! זה אני, אבו-כביר מכלא באר שבע!". אבו-כביר, אמרתי, איזה יופי, אני רואה שהשתחררת. הוא נופף לי בחיוך ענק של חיבה ונסע. האם תמיד אהב אותי בסתר ליבו? האם הפך מפויס ורך ככבשה לאחר השחרור? או שידע מה יקרה עכשיו ורק רצה להזיק? החזרתי את מבטי לשומר. מחסום השרשרת היה שוב סגור ואת מבטו ניתן היה לתאר רק כתיעוב עמוק.